הנה הסתיים לו היום הרביעי של המסע. בעצם, חצי מסע כבר עבר.
קשה לי היום, קשה מאוד! לראשונה הפסקתי להכחיש מה שאני לא
יכולתי לקבל שנים כה רבות!
מיידאנק, זה היה?
שואלת אני את עצמי בכניסה לתאי הגזים.
זה היה?
רצה לי מחשבה בראש למראה שריטות אנוש על הקיר.
זה היה?
אני מתמהמהת כאשר רואה את הקופסאות הריקות, הדוממות והכה חפות
מפשע של הגאז.
אני רואה אך לא חשה, אני מבינה אך לא קולטת, אני מאמינה אך לא
מרגישה. אני רואה זוועות, אני באמצע מעגל של גהנום על האדמה,
אך ליבי אפילו לא ניצבט. כואב לי על כך שלא כואב לי. אני
מרגישה אשמה אך ממשיכה ללכת.
נכנסת לביתן ארוך וכה חשוך. לצידי האחד נעליים, לצידי השני גם
כן נעליים ומקדימה חושך, קור ונעליים. המראה מזוויע וצובט אך
עדיין לא ניתפס. אנחנו ממשיכים. הקור נוראי, השלג יורד עלינו.
זה היה?
אני שואלת את עצמי במחשבה שעם 5 שכבות בגדים שעלי עדיין קר לי,
אז מה היה אתכם אחי היהודים?!
אנחנו נכנסים לביתני המגורים, הביתן גדול אך הצפיפות של המיטות
בו בלתי נתפסת. המון מיטות בשורות. כל בלוק של מיטות מורכב מ-4
מיטות קטנטנות. איך אתם יכולתם לישון בדבר כה קטן? אני שואלת
את עצמי ועדיין לא קולטת.
אנחנו ממשיכים, הנה החדר ובו שולחן, עליו אחרי תאי הגאזים
הניחו את גופותיכם חסרות החיים והכה חפות מפשע. עצמות בלבד
אפשר לחשוב, אך לא! יש גם שיני זהב להוציא, וזה מה שהם עשו!
אחר כך באותו המקום, בחדר השכן, אני רואה אתכן, המשרפות, רבות,
מזוויעות. נראה כי זה רק אתר מוזיאוני. מה פתאום?! זאת האמת,
אני תופסת אך לא עדיין לא, חכו.
עכשיו הגענו להר האפר ומעליו אין אפילו זכוכית. אני חושבת
לעצמי מה לעשות? נגמרו לי הפילמים, מה עכשיו? איך לצלם? זה מה
שחשבתי עד שלא נעצר מבטי בהר האפר הענק, ואני מתכוונת באמת בו.
הוא כה קרוב אליי, לא מוגן ממאומה, אולי רק מהרוח קצת, ומה
אני? יכולה אפילו לנגוע בו. אפר אנשים זה! אנשים! בני
אנוש! לא אשמים בדבר. נשרפו גופותיהם גם על ידי בני אדם.
הדמעות מתחילות לזלוג. אני מרגישה... כואבת... זועקת - איך?
כן, זה היה! פה, במקום בו אני דורכת, ולא באחר. זה לא אנושי,
אני ממלמלת תוך כדי בכי מר ואז המילמול משתנה. זה אנושי, בני
אדם עשו זאת!
לראשונה קלטתי זאת עד הסוף. אולי זה קרה בגלל הכפילות, שכן
הגרמנים חיו חיים כפולים, במחנה -רוצחים, בבית - בעלים ואבות
אוהבים, אבל מה שלא יהיה, בני אדם הם... הרוע בהתגלמותו, וכל
הכאב שאני חשה... בושה לי להיות חלק מהמין האנושי!
שאלות, שאלות. רבים פתרו את בעיותיהם, מצאו תשובות לשאלות
רבות, ואצלי מיליוני שאלות צצו, המון מחשבות עוברות בראש. אני
שלמה עם כך שיש שאלות אלו, אך אני כה אבודה ורע לי מכך, שאין
לי מושג מה הכיוון לפיתרון שאלות אלו, שצצות אצלי.
מה אני עושה איתן? איך לפתור? אני מרגישה ריקנות עצומה מרוב
השאלות, עליהן אין תשובות. אך עדיין שלמה אני עם עצמי, שלמה אף
עם הזוועות שראיתי.
היום הזה שבר אותי. דמעות שזלגו מעיניי זעקו "אלוהים למה? איך
דבר כזה קורה? אפר של אנשים מול עיניי, שמתו בזוועה. זה כואב!
לכל הציניים, זה עדיין כואב!"
זהו כנראה, זה מה שרציתי לכתוב. או, כן, איך אני שוכחת?
מול האפר נראה לי לראשונה הבנתי את העומק של ה"לא משנה", שענה
לי סבי ז"ל כששאלתי אותו מה זה המספר הכחול על היד!

   זה הוא קטע מיומן מסע שלי, מסע פולין ממנו חזרתי ליפניי
כשלושה שבועות.