כשראיתי אותה נשמתי נעתקה,
ובפי לא היו מילים לתאר.
היא כל כך יפה,
אבל מרגישים בעצב מרחף באוויר.
יש מין מתח כשמתקרבים אליה,
עוצמה בגוף שרוצה לפרוץ החוצה.
ואם תחפשו משהו, אתם תמצאו אותו שם.
באחת השדרות של העצים המבוגרים שעומדים,
כבר כמה עשרות שנים וצופים על האנשים בשקט.
פתאום אני שומעת צחוק,
כמו מכונית עם אגזוז ישן שמשמיע קולות מוזרים.
הסתובבתי לראות מי צוחק.
ראיתי איש לבוש בגדים דהויים,
נכנס לפיאט ישנה,
בצבע לבן,שדהה מקרני השמש החודרניות,
והאיש צוחק וצוחק, בלי לעצור.
הוא לא הפסיק לצחוק את הצחוק הקטוע שלו.
אני המשכתי ללכת, והאדם התחיל לצחוק מכל הלב,
ואז שמעתי שהוא נסע, לפי הצחוק המהדהד,
הקול הנעלם בין הבניינים הגבוהים.
בדרך הביתה שמעתי בחדשות שהיה פיגוע ליד התחנה המרכזית,
המחבל הצליח לחדור לתל אביב, והוא נסע בפיאט לבנה.
חשבתי לעצמי מה היה יכול לקרות אם מישהו היה מתעניין לשלומו של
האיש, אולי אם למישהו היה אכפת,
הוא היה מתחרט.
כי לרגע אני חושבת לעצמי,
שאולי,
הוא לא צחק. |