התעטפות בכיסוי קור וניכור,
החודרים עמוק לראשית הציפיות.
ההמתנה הסתיימה.
הרגעים נותרו הרחק, עודם נושקים לאכזבה.
עתה היא מובדלת מהכל, בולטת בחריגותה
בין קהל הדומים.
חשש האחד נחשף באמיתותו,
תכנה של התחושה גולף, ונותרה רק קליפת המעטפת.
רוחות החום והעליזות שהקדימו,
התנדפו נגד עיניי,
חברו לאחרות, הדפו את בקשות החום הבסיסיות.
לקלף את הלכלוך שהקריש.
להצליח לחדור דרך קרום ההתנגדות, ההרס המרעיל.
היעדר הצדק שבנקמה.
ובעצם, על מה?
האשמה מוטחת בפניה של העליזות
שכל רצונה היה להשתחרר מכבלי הבושה.
הורגש היצר להכאיב,
בכדי ליטול ממנה את האושר.
אך עתה, ישנה רק התבוססות
בכעס.
דווקא האובדים לא מרפים בקריאותיהם,
ומעניקים בצימאון
את החום המתבקש.
מדוע רק הם?
האיבר הקטוע לא מסופק.
עוד! - הוא דורש.
- אך לא מן המעניקים.
היחידי המלווה את האיבר בבדידותו,
משלה אותו בתחושת השלמה.
כמה חוסר ישע אני נושמת.
כמה אבדון.
טיפות ההתרככות ממאנות לחדור -
הליבה נותרת מאובנת בכאבה. |