"אתה חושב שאפשר למות ועדיין לנשום?" שאלתי אותו בכנות הכי
גמורה שיכלתי לדבר בה.
"מה זאת אומרת?" הוא הסתכל עליי במבט תמוהה, לא מבין מאיפה זה
נחת עליי, באמצע כלום. סתם ישבנו אחד ליד השניה על המיטה
ושמענו מוזיקה.
"בדיוק מה ששמעת. שאלתי אם אפשר למות ועדיין לנשום. לחיות."
עניתי בשקט, קצת בהיסוס, בגלל תגובתו.
"למות ועדיין לנשום? לא נראה לי. כל המערכות מפסיקות לפעול,
אני מניח שגם המערכת הזאת מושבתת. מאיפה הבאת את השאלה הזאת?"
הוא ענה בשכלתניות הרגילה שלו, בלי יכולת או רצון לראות מעבר
לזה.
"לא יודעת, סתם חשבתי." ידעתי שאם הוא יידע את התשובה האמיתית
לשאלה שלו הוא יחשוב שאני משוגעת. כמו שכולם חושבים.
נראה לי שאני כזאת. גם משוגעת, אבל בעיקר נושמת כשאני מתה.
הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה ימים, כשהרגשתי קירבה מיוחדת
לזקנים שעברו לידי. מן הרגשה כזאת, כאילו כבר עברתי את מה שהם
עברו. והרי אני בת 17, איך זה יכול להיות. לפני זה היו סתם כל
מיני סימנים, כמו חול בציפורניים מאז שאני זוכרת את עצמי.
צלקות באיברים שברור לי שאף פעם לא קיבלתי בהם מכה חזקה כל- כך
שתותיר בי סימן. וריחוק תמידי מכל האנשים. התבודדתי, הרגשתי לא
שייכת לעולם הזה. אני מניחה שיש הרבה אנשים כאלה ובגלל זה עד
עכשיו לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. 'מתבגרת טיפוסית' תמיד היו
אומרים לי. הייתי יושבת בחדר ומתעמקת בעבר שלי. זה לא היה כל-
כך קשה. אני זוכרת מה היה לפני שנה, לפני זה- כלום. כל הזמן
חשבתי שאני סתם סנילית או משהו כזה, אבל עכשיו הכל מתחבר אחד
לשני כמו פאזל. אני בעצם מתה. אבל אם אני מתה, אז איך אני פה?
רק על השאלה הזאת אין לי תשובה.
"את בטוחה?" הוא שאל.
"כן" עניתי בביטחון. מה אני אגיד לו? שאני רוצה להפסיק לנשום
כדי להפסיק עם השטויות האלה? כדי להפסיק עם המחשבות שרודפות
אותי כל יום, כל היום? שהכל יפסיק. שאני אפסיק. לחשוב, לחלום,
לחיות. שאני פשוט אהיה במקום שאני אמורה להיות בו. גן- עדן,
גיהינום, מה שזה לא יהיה אחרי המוות. העיקר שאני אהיה במקום
שבו אני ארגיש בנוח שאני אבין מה אני עושה עם עצמי.
"טוב... אז... את רוצה לעשות משהו היום בערב?" הוא תהה.
"סבבה" עניתי במילה הראשונה שעלתה לי בראש. ידעתי שהוא לא
יבין. קיוויתי. קיוויתי מאד. אבל הוא נשאר החבר שלי. זה שמחפש
להיות איתי כמה שיותר. אבל לא מחפש להכיר אותי, להבין אותי כמה
שיותר. חיפשתי את הרצון הזה בתוכו, אבל לא מצאתי אותו. בכל זאת
הוא הבנאדם שהכי קרוב אליי. הבנאדם היחיד שקרוב אליי.
"פאב או משהו כזה?" הוא המשיך לתחקר אותי.
"חופשי, מה שבא לך." זה לא מה שרציתי. מה פתאום. רציתי מקום
שקט. לשבת בים ולדבר. תכיר אותי קצת יותר לעומק. אתה לא מבין
אותי בכלל. תנסה, רק קצת. אני אתן לך בתמורה את כל נשמתי.
כשיצאנו מהבית הייתה לי הרגשה מוזרה. לא ידעתי איך להסביר
אותה. פשוט ניגשתי אליו ונתתי לו נשיקה. אמרתי לו שאני אוהבת
אותו, הרבה יותר ממה שהוא חושב והמשכתי ללכת. הוא הלך המום,
לידי ושתק. גם אני לא ידעתי מאיפה זה בא. בעצם, כן ידעתי. ישר
מהלב.
הסתובבנו קצת ברחובות, צחקנו וחיפשנו מקום לשבת בו ולשתות
משהו. עד שעברה מכונית שחורה ומתוכה יצאה ירייה אחת, שפגעה
בדיוק בלבי. אותו הלב ששעה לפני, לא הבין מה קורה אתו. אותו
הלב שכמה דקות לפני, אמר לי שאני אוהבת אותו. אוהבת כל- כך.
לא הצילו אותי. הם לא יכלו, הרי הייתי רק נשימות. המוות כבר
קינן בתוכי.
כשהסתכלתי למטה, ממקומי הטבעי, על ענן אפרפר בשמיים, יכולתי
לראות אותו. יושב ליד הקבר שלי, בוכה. כשהתעמקתי יותר במעשיו
ראיתי שהוא כותב משהו. הנחתי שזהו מכתב בשבילי. לקחתי את
הטלסקופ שלי וקראתי.
"מלאך יקר שלי, כשהיית שלי לא שמתי לב לדבר. עכשיו רק נותר לי
לחשוב על כך שעכשיו את לא פה איתי. ולחשוב על מה שהיה. על כך
שמאז ומעולם לא היית פה איתי. מאז ומעולם היית מתה. (רק נשמת
קלות לידי.)"
ואני רק התבוננתי מלמעלה ולא הפסקתי לבכות. חיה יותר מתמיד. |