לעדי.
כי לא משנה מה קרה או מה יקרה, כשיש לי הזדמנות לקיים הבטחה -
אני אעשה את זה.


פעם אחת היתה ילדה.
הילדה היתה מאוד-מאוד מיוחדת. היא היתה אוסף של כל התכונות
הטובות שקיימות - היא היתה יפה בצורה שגרמה לכל מי שראה אותה
להביט בה פעם נוספת. ולמי שאחרי הפעם הזאת זכה גם להכיר אותה,
נגלתה דמות מופלאה שכללה - בנוסף ליופי, כמובן - גם חכמה,
רגישות, פתיחות והרבה הרבה אהבה. כן, כן, עד כמה שזה נשמע הזוי
- הילדה שלנו היתה פשוט כליל השלמות. למרות שהיינו מצפים
שכמקובל בחברה, לאותה ילדה יהיו אנשים שרוצים ברעתה, מחכים
שתטעה במשהו, שתעשה משהו לא נכון שיגרום לה להראות טיפ-טיפה
פחות מושלמת - לילדה היו רק חברים טובים-טובים, בלי אף קנאי או
מישהו שירצה להכשיל אותה.
יום אחד, הילדה המושלמת ביותר בעולם החליטה שהיא רוצה לנסוע
לחוף הים בשעת השקיעה. דבר זה היה מובן לגמרי, שכן לא היה נוף
שיהלום יותר את יופייה האלוהי מאשר נוף השמש המתאבדת אל תוך
הים.
הילדה שלנו רצתה לנסוע לים בטרמפים, אבל עוד לפני שהספיקה
להרים את אצבעה הענוגה לכיוון הכביש, כבר נעצרו מספר מכוניות
בצד הכביש, וכל אחד מהנהגים שישב בתוכן, קיווה בליבו שאותה
בריאה מלכותית תסכים להיכנס למכוניתו.
היא בחרה באחד מהם, בעל משקפיים שהיה נראה פשוט ושגרתי. בעוד
השאר עזבו את המקום בתחושת החמצה נוראה, היא נכנסה למכוניתו
בעדינות, וסגרה את הדלת בצליל שהיה נשמע כאילו האחרונה מודה
לה. "לאן?" הוא שאל. "לים" היא השיבה, והמכונית הפליגה לה
ברכות עד שהתמזגה כליל בשטף המכוניות.
על חלון המכונית משתקפות העיניים הכי יפות בעולם. לאט לאט
העיניים נעצמות, והילדה היפה ביותר בעולם נרדמה לתוך שינה שרק
נסיכות חוות כמותה.

הילדה מתעוררת. היא עוד לא פוקחת את עיניה כשהיא מרגישה משהו
שונה. אויר אחר, קר, כימי. היא פותחת את העיניים, ומגלה שהיא
שוכבת במיטת בית חולים, לצידה אימה, והיא שומעת את אבא שלה
מדבר עם מישהו מחוץ לחדר.
היא מרגישה מוזר. יש לה כ"כ הרבה שאלות, כ"כ הרבה מה להגיד,
אבל הפה לא מציית לה. הלשון נשארת דוממת. היא לא מצליחה לדבר.
היא מבינה משברי משפטים שמגיעים לאוזניה, שהאוטו שבה עשתה את
דרכה לים - התהפך. הנהג, הבחור החביב בעל המשקפיים - נהרג. היא
לא יודעת בדיוק איך זה קרה, וזה גם לא כ"כ משנה לה אם המכונית
סטתה מן הנתיב לשוליים או שהייתה זו דווקא התנגשות חזיתית עם
משאית. היא לא שואלת. היא לא יכולה לשאול.

כמה שבועות עוברים מאז, וחייה של הילדה משתנים מן הקצה אל
הקצה. מהפנים הכי יפות בעולם נשאר רק פרצוף מצולק, שמכוסה
ברובו בתחבושות עבות. חתכים שלא יגלידו מעטרים את פניה והופכים
אותה לדמות מגוחכת ומעוררת רחמים.
כבר אין לה חברות והיא כבר לא מוקפת באנשים ומחזרים כמו פעם.
אף אחד לא מתקרב אליה, לא חברים מהכיתה ובטח שלא אנשים חדשים,
כי מי ירצה להתחבר לילדה מכוערת כל כך?

...ורק אחד נשאר. ילד אחד, קצת ביישן וקצת עגול, שחיכה ליום
שבו יוכל לדבר, איתה. הוא אף פעם לא העז להתקרב אליה, אולי
בגלל הפמליה שעטפה אותה בכל פעם שראה אותה. הוא תמיד רצה לגשת
אליה, לדבר איתה, לומר לה שיש להם כל כך הרבה מן המשותף, להפוך
אותה לידידה שלו... אבל זה היה מחוץ לתחום.
עד עכשיו.
הפמליה מזמן כבר התפוגגה, ונראה שגם לא תחזור בזמן הקרוב. היא
כל הזמן לבדה, ואיש מלבדו לא מתעניין בה. כל בוקר כשהיא נכנסת
לכיתה, הוא יושב בפינה שלו ומנסה לקרוא את פניה - לפעמים הוא
מבין שקמה באיחור ולא היה לה זמן לאכול, לפעמים מפחד שהכלב שלה
חולה, לפעמים הוא רואה בפניה עוד מריבה בין ההורים, ולפעמים,
ממש ממש לפעמים, הוא מזהה איזה זיק של חיוך, שמעיד על אושר,
משהו שמזכיר את החיוך המושלם שלה מאז.
אז הוא אוזר אומץ ומתחיל להתקרב לשולחן שלה, שם היא יושבת לבד,
מקשטת פיסה קרועה של נייר, והופכת אותה ליצירת אומנות. בהתחלה
היא לא מבינה. לא קולטת מה השתנה, איך זה שפתאום מישהו נזכר
בה. הוא טיפה מגמגם ונרגש, אבל בסופו של דבר מצליח להסביר את
עצמו. תוך כדי שהוא מדבר, עולות במוחה שאריות של זכרון רחוק
רחוק, ממסיבת יום ההולדת האחרון שלה, בחצר הירוקה של הבית. היא
רואה אותו, עומד שם בפינה, מסתכל עליה במבט כמעט של יאוש, אבל
לא ניגש. זה מוזר לה, היא לא מבינה איך מבין כל הזכרונות היפים
שהיו לה, היא דווקא זוכרת איך היא המשיכה לדבר עם החברות שלה,
ובפעם הבאה שחיפשה אותו שם בפינה, הוא כבר נעלם.

הילדה הכי מיוחדת בעולם לא יכולה לדבר, אבל הוא אוהב אותה גם
בלי כל זה.