רוח קרירה של סוף הקיץ נשבה בינות העצים במגרש הגרוטאות הישן.
על גג של מה שהיה פעם פיאט כחולה ישבנו מחובקים אני ובכיר ליבי
מתענגים על השקיעה שצבעה את כל שלדי המכוניות בצבעי הקשת
העליזים.
"מה זאת בשבילך אהבה" שאלתי, מופתעת מעוז רוחי ומהיכולת הנדירה
שלי לפלוט דברים ברגע הכי לא מתאים, דברים שהיו יכולים להיאמר
בכל כך הרבה הזדמנויות נאותות יותר, אך הן נפלטו בלהט הרגע,
כאשר ממש לא ציפיתי מהן לבגוד ככה ביכולתי להדחיק.
"בשבילי?" שאל והסתכל עלי במבט מהסס, כאילו חשב שבמגרש
הגרוטאות העזוב הזה יש עוד הרבה אנשים מסביבנו. הוא הסתכל עלי
בעיניו הירוקות והעצובות ושתק. הוא חשב. בהתחלה חשבתי שהוא
מחפש את התשובה המתאימה, תשובה שאני אוהב, אך לאחר מכן הבנתי
שהוא לא מסוגל לענות וחיפש דרך קלה לברוח מהנושא.
"מתי כבר תבין שכל הדרכים קשות בדרך זו או אחרת, ומה שאולי
נראה לך כפתרון הטוב ביותר הופך בסופו של דבר להיות זהה
לאלטרנטיבות שלו". חשבתי, אך לא אמרתי בקול.
התחלתי להרגיש את הזעם שבי, מתחיל להצטבר בבטן התחתונה, לאט
לאט מפלס את דרכו דרך מערכת העיקול ונתקע בגרון. "תענה!!!" זעק
הלב שלי, אך הפה שתק. רגע זה חלף במהרה והשאיר אותי, אישה חסרת
אונים וגבר אחד שלא מסוגל להתמודד עם שאלות.
הבעיה הכי גדולה עם שאלות היא לאו דווקא עצם שאלת השאלה. הרבה
יותר קשה לשמוע את התשובה. אותה פוביה קושרת אותנו לעתים
קרובות באזיקי חוסר הבהירות שמבחינתנו עדיפים על ידיעת האמת
ה"משחררת".
אתמול, כשיצאנו מבית הקולנוע והוא החזיק את ידי הרועדת מרוב
התרגשות, מרוב עוצמת הסרט, הוא אמר שהוא יכול ליהנות מסרט רק
כשהוא צופה בו ביחד איתי.
"רק כשאני איתך אני יכול לא להביט על המסך אפילו פעם אחת ולדעת
בדיוק מה קרה בסרט, ואיך הוא נגמר. כל ההתרחשויות של הסרט
משתקפות בפניך בכזאת בהירות, כאילו את היא זו העוברת אותם".
שתקתי אז הוא המשיך, "עדיף לך לא לקחת חיים של אנשים אחרים
ברצינות יתירה. מהר מאוד תמצאי את עצמך במצב בו את לא יודעת
היכן נגמרת המציאות שלך ומתחילה מציאות של מישהו אחר. הוא
צדק.
"אז על מה אתה מעדיף להסתכל עלי או על הסרט?", שאלתי אחרי
שתיקה ממושכת, מנסה להחזיר את הרגע המתוק. אך הוא כבר לא
ענה."אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה". אמר לי פעם, וכרגיל
צדק.
כשהיינו ממש קטנים, היינו שכנים. הוא תמיד היה מגיע אלי אחרי
הגן, אותו מנהג המשיך גם בבית הספר. בעצם אם חושבים גם היום
הוא נהנה לבוא אלי הביתה, לשבת על כוס תה עם ההורים שלי בסלון,
לדבר אם אחי על מילואים, לעזור לאחותי בשיעורים ולהתכרבל איתי
מתחת לשמיכת ילדותנו. באותם ימים רחוקים, החקוקים לי בזיכרון,
כמו בדבק מגע, הוא היה נשאר אצלי עד הערב. היינו משחקים
מחבואים או תופסת והוא היה מחביא לי את כל הבובות. בערך בשעה 8
בערב היו הוריו מגיעים לקחת אותו הביתה. עוד לפני שאמא שלי
הייתה מספיקה לפתוח את הדלת הוא היה ישר מרגיש שזה הם ורץ לחדר
שלי להתחבא מתחת למיטה. אימא שלו הייתה ישר נכנסת אלי לחדר
בשמלה אדומה ומקומטת ומתכופפת, חושפת את ירכיה התפוחות. היא
הייתה מתחילה לקרוא, בהתחלה בעדינות יתירה, לאחר מכן בקול תקיף
שלרגע היה נשמע כמו יבבה. עד לאותו רגע לא זמן לא ידעתי
שמבוגרים יודעים לבכות. עד כדי כך נראתה אומללה שאני רציתי
בעצמי לזחול מתחת למיטה, להרביץ לו ולהוציא אותו החוצה. "צא",
היה אומר "אנחנו הולכים הביתה". הוא היה זוחל החוצה והם היו
עוזבים במהרה. לאחר שהדלת הייתה נסגרת מאחוריהם, בבית הייתה
משתררת דממה והורי היו מחליפים מבטים מלאי משמעות. ואני הייתי
יודעת, שעדיף היה שיישאר איתנו.
בחורף, בימים הגשומים, כשאימו הייתה עובדת במשמרות לילה במוקד
חירום של חברת מעליות, הוא היה נשאר לישון אצלי. אימי הייתה
מציעה את מיטתו בחדר של אחי הגדול, שרוב הזמן ישן מחוץ לבית,
אבל מאוחר יותר כשכל הבית היה שוקע בחלומות, הוא היה מתגנב אלי
לחדר, זוחל מתחת לשמיכה ונרדם כשידו אוחזת בידי. אלא היו
הלילות הכי מאושרים בילדותי לילות שבהם הרגשתי שאני בטוחה וגם
הוא בטוח לו שם לידי.
פעם אחת, בערך לפני יום ההולדת ה - 9 שלי, ביקשתי מהורי לאמץ
אותו. בדיוק סיימתי לראות סרט שבו השחקן הראשי, ילד יתום ועני,
מוצא משפחה חדשה ועשירה אשר מאמצים אותו לחיקם. ולמרות שאהובי
לא היה יתום ואנחנו לא היינו משפחה מי יודע מה עשירה, החלטתי
שזאת תהיה מתנה נאותה. "אי אפשר חמודה, אי אפשר..." ענתה לי
אמי. "שום דבר בחיים לא קורה כפי שאני או את או כל אחד אחר היה
רוצה שהם יקרו". בקולה נשמעה עצבות גדולה כל כך שלא הייתה
יכולה שלא להיחקק לי בזיכרון גם אם הייתי רק בת 8. איזו קללה
נוראה היא הזיכרון, שכל אותם הדברים שהיית צריכה לשמוע, דווקא
המילים השפלות ביותר , החולשות הנוראות ביותר שנחשפות אליך
לפתע כל אלה צריכים להישמר, הם מחוברים לזיכרון בדבק כל כך חזק
שרק המוות יוכל להפיג את השפעתו.
אחרי אותה שיחה עם אמי, כעסתי מאוד. תמיד הייתי רגילה לקבל את
מה שאני רוצה. יצאתי לחצר והוא היה שם, בדיוק בדרך לביתי, בידו
הייתה חמנית גדולה שהביא לכבוד היום הולדת שלי. אף פעם לא
שאלתי אותו מאיפה הוא הביא אותה, למרות שהייתי סקרנית. מאותו
רגע היינו חברים אמיתיים. בעצם אם חושבים על זה אהבנו אחד את
השני מהרגע שנפגשנו: כאשר האבן שהוא זרק עלי התחברה לה במפתיע
עם השפה שלי, אני זוכרת הרבה דם וקול של בכי, יותר מאוחר הבנתי
שמי שבכה היה הוא. האבן נזרקה בגלל ריב מטופש על נדנדה ישנה
וחורקת, שאני הייתי בה קודם. אני זוכרת את עצמי רצה לאימא,
ואחר כך קופת חולים ורופא עצבני עם שיניים צהובות ומאיימות
מכין את הכלים לתפירה. עד עכשיו הוא טוען שהחלק הכי מגרה בגוף
שלי הוא הצלקת הקטנה מעל השפה.
למחרת הוא הופיע בדלת עם אימו, אשר הייתה אז עדיין רזה ויפה
ולבשה שמלה כחולה צמודה. "שלום. הוא בא להתנצל". אמרה קצרות
"גם אני מתנצלת, אל תדאגו אני ובעלי טיפלנו בהתנהגות שלו
אתמול. הוא לא יחזור שוב על תעלולים מסוג זה, נכון?" את השאלה
האחרונה הפנתה אליו למרות שעיניה היו נעוצות על אימי, כאילו
ציפתה לקבל סוג של אישור מאימי.
"אני מצטער". אמר והביט בי לראשונה עם עיניו הירוקות. אני לא
יודעת אם תאמינו לי או לא אבל כבר אז הרגשתי ממש בבטן שלי. אני
והוא נועדנו להיות.
אני הזמנתי אותו לשחק איתי בחדר והוא התלהב מהצלקת הטרייה.
"ממש כמו חייל שנפצע בקרב מול כוחות האופל", אמר. ואותו יום
כמו עוד רבים אחרים אנו שומרים בכספת זיכרונותינו לנצח.
כשהיינו בני 11, הוא לא בא לבית הספר, וגרוע מזה הוא נעדר
מארוחת יום השישי המסורתית אצלנו בבית. אכולת דאגה החלטתי
שאתגבר על פחדיי ואבוא אליו הביתה.
באותו זמן הם כבר עברו דירה לחור בדרום העיר. הרחוב שרץ
בחבורות ילדים מנוזלים שצעקו קריאות מלחמה וגידפו אחד את השני
במילים שהיו זרות לי עד כה. ביתו היה ממוקם בסוף הרחוב, באחד
מהבתים הישנים ביותר באזור. חדר המדרגות היה מלא בריחות מוזרים
ומחניקים, אלה היו ריח הביוב מעורב עם צחנת האוכל והזיעה, היה
זה ריחם של האנשים שאיישו בית ה במשך דורות. הריח היה בלתי
נסבל.
עליתי במדרגות עד הקומה האחרונה, אך בעוד אני אוזרת אומץ לצלצל
בפעמון. שמעתי את קולות הוריו מבין הקירות הדקים כמו נייר.
"איפה הייתה אתמול בלילה? אתה יודע שחיכיתי לך עד 3 בלילה לבד
בחשיכה. מה הייתי אמורה להגיד לילד ששאל איפה אבא שלו ב 12
בלילה? לפחות היית משתדל לחזור הביתה פיקח"
"אני לא חושב שאת נמצאת בסיטואציה שמאפשרת לך להעביר ביקורת על
החיים שלי, יא פרה בוגדנית שכמותך! מה חשבת שאני לא אגלה?
יושבת לך בבית מגדלת את התחת הגדול שלך ופעם בכמה זמן יוצאת
לבקר חברה? ואת חושבת שאני דג טוב, אבלע את הפיתיון שלך? למה
את תמיד חושבת שאת היחידה בעולם הזה שיש לה בעיות? מספיק הברחת
אותי מחייך את רוצה להבריח גם את הילד?"
לאחר מכן נשמע קול חבטה, אנקה עמומה והכול נדם.
הסתובבתי ורצתי כל עוד נפשי בי כמה שיותר רחוק מהמקום המבחיל
ההוא. ידעתי איפה אני אמצא אותו, במגרש הגרוטאות. המגרש אשר
מפריד בין השכונה שלי לשכונה שלו, מפריד בינינו.
"לפה כל הדברים הולכים כשהם מתים." אמר לי פעם באחד הסיורים
שלנו בין ערמות החפצים שאף אחד כבר לא צריך.
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו. "אף פעם לא ידעתי שחפצים יכולים
למות".
"הם מתים כשאף אחד לא צריך אותם". ענה "כולם מתים כשלא צריכים
אותם".
הוא ישב על גג מכונית שצבעה האדום התקלף כמעט כולו. רצתי אליו
כל עוד נפשי בי, רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שהכול יהיה בסדר.
לא שמתי לחתיכת מתכת שהזדקרה לה מהאדמה, כמעט כמו איבר כרות.
הנפילה הייתה כואבת. הוא רץ אלי ועיניו הביעו כל כך הרבה חום
ודאגה שלרגע שכחתי את הכאב שלי, אך לצערי רגע לא יכול להימשך
זמן רב וכבר הרגשתי כאב חזק מפלח את הרגל שלי וגם את היד.
רציתי לבכות אך הדמעות לא יצאו הן היו תקועות שם כמו כדור גדול
בתוך הגרון.
הוא ראה אותי מנסה לקום ושוב נופלת והתחיל לבכות. הקמתי את
עצמי סוף סוף מהאדמה והסתכלתי על עצמי. הפצעים לא היו נוראים
בכלל. כמה שריטות וילד אחד בוכה מתחתיי.
"קום" פקדתי. "ותעזור לי להגיע למקום שבו אוכל לשבת".
והוא קם, חייל נאמן שלי והזדקף לעזרתי. הלב שלי, יהונתן.
"אני צריך לספר לך משהו חשוב מאוד". אמר לאחר שתיקה
ממושכת."רציתי לספר לך את זה כבר הרבה זמן אבל רק עכשיו קיבלתי
אישור".
היית צריך לראות את עצמך אז, יהונתן, את פניך שהשחירו בגלל
הלכלוך שנדבק לפניך הלחות. עיניך הילדותיות נראו כל כך בוגרות
ושלוות, אפשר היה כמעט לראות דרכן איזה גבר נפלא תהיה.
"תבטיחי לי שתשמרי את זה בסוד" אמר לי בטון חשאי "זה יהיה רק
ביני לבינך ושום דבר שיקרה בינינו אף פעם לא ישפיע על כך".
"נשבעת" עניתי.
"ההורים שלי רעים". התחיל "אני אף פעם לא רוצה לחזור הביתה.
הוא סיפר לי הכול אתמול ועכשיו אני יודע".
"מי סיפר לך?" שאלתי.
"אחי, הוא אמר לי אתמול הכול". ענה
תמיד חשבתי  שאני מכירה את יהונתן כל כך טוב ששום דבר שהוא
יעשה לא יוכל להפתיע אותי. אבל כנראה שטעיתי. ליהונתן לא היו
אחים ואפילו לא בני דודים ממה שאני יודעת.
"אבל אין לך אחים". השתוממתי.
"את חייבת להאמין למה שאני אספר לך עכשיו. זה מאוד חשוב. אם לא
את מי יאמין בי". והוא התחיל לספר.
"הרגשתי אותו לראשונה כשהייתי בערך בן 3 למרות שאני בטוח שהוא
היה שם גם לפני ואני פשוט לא זוכר. הוא רצה לשתות, אז התחלתי
לבכות כי גם אני רציתי, הוא רצה לצאת לטיול וגם אני רציתי. הוא
אמר לי לזרוק עליך אבן ואני הסכמתי. הוא אמר לי שאמא ואבא רעים
כי הם רצחו אותו ואני האמנתי. כשהתחלתי להתבגר ולהכיר יותר טוב
את הסביבה שלי, התחלתי להבין שהקיום שלו בתוכי הוא לא נכון אז
התחלתי להילחם בו, אבל הוא הרבה יותר חזק. הוא לימד אותי לקלל,
להרביץ ולצעוק על אמא. אז שאלתי אותו למה ואתמול הוא סוף סוף
החליט להסביר.
זה היה בערך חשוך וסוער כשאמא שלי הבינה שהיא עומדת ללדת את
התאומים. אבי שהיה צריך לחזור מהעבודה כבר לפני שעתיים, אבל
באותו ערב הוא החליט לצאת לשתות משהו עם החברים שלו ושכח
להתקשר. אמא שלי פנתה לטלפון כדי להזמין אמבולנס, אבל פתאום
משהו השתבש, היא הבינה שהיא עומדת לאבד את ההכרה ורק שמה לב
לכתם האדום על השטיח שלעליו עמדה. רק כשכבר התחילה ליפול הבינה
שזה היה הדם שלה. אבי חזר הביתה ומצא את אמא שלי מדממת על
הרצפה. לא עבר זמן רב והם כבר היו באמבולנס בדרך לבית חולים.
שעתיים נאבקו הרופאים על החיים של שלושתנו, של אמא, שלי ושל
אחי. אבל רק שניים מאיתנו שרדו. הרופאים הבטיחו להורי שהערב
קרה נס. ושאחד מהתאומים חי. ושאמא שלי לעולם לא תוכל ללדת יותר
ילדים.
כל הנסיעה מבית החולים לא החליפו הורי אפילו מילה. שבועיים
שכבה אמא שלי לידי לא מסוגלת להזיז את עצמה ואבא שלי דאג
להחליף לי חיתולים ולהביא לנו לאכול.
בחלוף הזמן הורי התרחקו זה מזו יותר ויותר אבא שלי המשיך
לשתות, אבל במקום עם חבריו העדיף לעשות את זה ביחידות. ואמא
שלי, אמא שלי עולה במידה כל שנה בערך מאז הלידה".
הוא סיים ואני חיבקתי אותו חזק חזק וגם את התאום הרשע והכועס.
"אבל אתה הרי אוהב אותם, נכון?" שאלתי "כולם אוהבים את אמא
ואבא".
הוא שתק. וככה ישבנו לנו מחובקים במשך זמן מה. כשקמתי ללכת
הזמנתי אותו להצטרף אלי ולהישאר לישון בבית שלי.
"אני חושב שאמא כבר דואגת לי" ענה. וכל אחד מאיתנו המשיך
לביתו.
אמא שלי יהונתן הורידה ממשקלה 15 קילו בחורף שעבר ומחייכת הרבה
יותר. אבא שלו נפטר לי כ - 4 שנים מסרטן שהתפשט לו כבר בכול
הגוף. עד עכשיו הרופאים לא יודעים מה החזיק אותו בחיים כל כך
הרבה זמן. אבל יוני טוען שזאת הייתה השנאה והרחמים העצמיים.
באותו ערב כשישבנו במגרש הגרוטאות הישן, כשאני שאלתי אותו מהי
בשבילו אהבה, הוא שתק הרבה זמן, ההססן הזה. ואני בינתיים
הפסקתי לפחד מהתשובה ופשוט התענגתי מהרגע. בעוד כמה ימים צפוי
היה מגרש זה להתפנות, עמדו לבנות במקום מרכז מסחרי גדול. יחד
עם המגרש הנטוש הרגשנו איך לאט לאט נעלמת לנו רוח ילדותנו,
שלמרות הכול עדיין הייתה בלתי נשכחת ביופיה.
"את יודעת," אמר פתאום "אני הצלחתי, הוא נעלם"
"מי נעלם." הופתעתי. על מה הוא מדבר פתאום.
"אחי. גירשתי אותו, הבנתי איך. כל מה שהיה צריך לעשות זה פשוט
להפסיק להקשיב. ואת יודעת מה הוא עשה. הוא צחק ואמר שהוא חיכה
לרגע הזה שבו אני כבר לא אצטרך אותו, מתי שהכול כבר יהיה בתוכי
ואז הוא עזב וזהו".
הסתכלתי עליו במעין מבט מהופנט. מזמן הוא לא דיבר על אחיו.
"ולגבי השאלה שלך", המשיך " אני עדיין לא יודע, אבל בשביל זה
יש לנו את החיים שלנו ביחד, בשביל לחיות, לחקור ולגלות".
יהונתן, יהונתן שלי, חיכיתי כל כך הרבה לרגע הסיום שבא ממש
במפתיע. הרי בסך הכול אני התגברתי על הפחד שלי ומסתבר שגם אתה,
זה כאילו שאנחנו היינו תמיד מחוברים. יהונתן, אהובי, נפטרת סוף
סוף מצל דוד המאיים לקרוס מעליך, ועכשיו נוכל רק אני ואתה
לרשום ביחד את שירת חיינו.