"הסבל שלי ייגמר תוך כמה דקות. סבל של 15 שנים ייגמר תוך פחות
מרבע שעה.
והחיים ימשיכו. אני לא אהיה זו שתערער את שלוות החיים.
המבוגרים יקראו בעיתון ובשעה 8:00 יניחו את העיתון על השולחן,
ליד כוס הקפה החצי ריקה, יקחו את מפתחות הרכב ויסעו לעבודה.
הילדים ירוצו, מלאי שמחת חיים, אל בית הספר, עם תיקים צבעוניים
על כתפיהם.
השיעורים יתנהלו כרגיל.
אלה ומירב ימשיכו לשלוח פתקים אחת לשניה בשיעורי תנ"ך, רק
שעכשיו יהיה להן קצת יותר קשה מכיוון שאני כבר לא אשב שם כדי
להעביר את הפתקים.
מתן ימשיך לזרוק חתיכות קטנות של מחק אל עבר הכיסא הריק המאביק
שלי.
ככה העניינים יתנהלו. כמה ימים, שבועות, חודשים.
אולי באחד משיעורי חינוך, כשהמורה תבדוק נוכחות ותראה שאינני
שם, היא תשאל: "איפה יערה? לא ראיתי אותה הרבה זמן..." ואז
מבטי כל הכיתה ינשאו אל עבר הכיסא הריק המאביק שלי.
בפעם הראשונה ב-15 שנים אני אקבל את מלוא תשומת הלב.
חבל שאני לא אחייה כדי לראות את הרגע הזה."

כשבוע ימים לאחר מכן באחד משיעורי חינוך ברחבי הארץ -
"איפה יערה? לא ראיתי אותה הרבה זמן..."
מבטי כל הכיתה הופנו אל עבר הכיסא הריק בו יערה ישבה בדר"כ.
"טוב, היום נדבר על כל מקרי ההתאבדות שקורים בזמן האחרון
בארץ."
תלמידי הכיתה החזירו את מבטם אל המורה.