יותר מדי אנשים. יותר מדי אנשים במעט מדי חלל. זה לא טוב. תמיד
חשבתי שזה לא טוב. העיניים שלך סוקרות את החדר במבט דרוך. לא
רגוע. אתה אף פעם לא רגוע כשיוצאים.

לי יש כמה תיאוריות עליך ועל הדריכות שלך. יום אחד אני גם אולי
אספר לך עליהן. אבל עכשיו זה לא זמן טוב. עכשיו אתה דרוך מדי.
אפשר כמעט להרגיש איך אתה דורך את הרובה במחשבה שלך, מכוון
אותו לכל עבר ומאיים לירות.

אין לי הרבה מה להגיד לך. לך תמיד יש כל כך הרבה דברים להגיד
לי , ורק לי אין כמעט מה לומר. או אולי יש לי יותר מדי מה לומר
ובגלל זה אני שותקת. מן הצטברות כזו של רגשות ,שבסוף מתנפצת
לשברירי מחשבות שכבר איבדו את תוכנן בתוך ההמולה. השקט שלי
מבקש שתקרא אותו. שתבין לבד. שפת גוף. מבט. ליטוף. חיוך. תבין
לבד נו, זה לא קשה כל כך.

בורחים מן ההמולה כדי להיות לבד. רק אתה ואני. אני ואתה.
שנינו. בחלל קטן, מוגן. כמו בועה של קסם שמאיימת להתפוגג אם רק
נפתח איזה חלון. טוב לי ככה אתך, ולך טוב שם איתי. טוב לנו
ואנו נוצרים את הרגע בליבנו. כל שניה, כל ליטוף, כל נשיקה
נחרטים על נשמותינו ומעלים את סף החיוכים. פרפרי התרגשות
באוויר וגרגירי חום מפוזרים סביבנו בהמוניהם. בחוץ מתחילה השמש
לזרוח והעולם מתחיל להתעורר. הכל שונה באור. גם הבועה שלנו קצת
משתנה. עדיין קסום בתוכה, אבל באופן קצת שונה. קסם של יום
חדש.

מגיעה שעת הפרידה ועמה גם טיפות עצב קטנות מהולות בענני געגוע
שעולים בתוכנו. כבר אי אפשר למשוך את הקץ וכעת חייבים לפרוץ את
הבועה הזו ולחזור למציאות היומיומית שלנו, עם זיכרון מתוק
וחלומי שילווה אותה עד לפעם הבאה.

לבד. אתה לבד וגם אני לבד. והחלל סביבנו גדול כעת. כבר אין
סיבה להיות דרוך ואין בועות של קסם שמאיימות להתפוגג. עד לפעם
הבאה שנינו נצטרך להעביר את ימינו בחללים שונים לגמרי, אך עם
תשוקה משותפת לחזור אל החלל הזוגי שלנו ולטבוע בתוכו כמה שרק
ניתן.