פעם, ברגע של קרבה, אמר לי מיכאל שאנשים מתחתנים בשביל למצוא
בדידות גדולה יותר ממה שהם הכירו, ובאמת, היחסים שלי עם בדידות
התחילו כמה שבועות אחרי החתונה. תמיד בערב, כשיש שקט מרגיז
כזה, היא מגיעה. עד אז אף פעם לא הייתי מודעת לנטייה המוזרה
הזו שלי.
בכל אופן, היא באה ואני מספרת לה איך היה היום ולמה לפעמים אני
מרגישה שהחיים נגמרים.
מיכאל לא יודע שאני בוגדת בו עם בדידות, אבל אין לי נקיפות
מצפון כי אני יודעת שזה לא ממש יהיה אכפת לו אם הוא יידע.
יש לילות כאלה שמיכאל פתאום כן מגיע, שולח אליי ידיים ואני
תמיד מגיבה כי יש לי צורך מחורבן באינטימיות המזויפת הזו, צורך
בנשיקות התובעניות האלה.
הוא אף פעם לא שואל למה אח"כ אני בוכה הוא רק עוזב והולך למקרר
משתהה שם להמון זמן ואני חוזרת לחברה המוכרת שלי, מתעטפת בה
ומכלה בה את כעסי. רק בזכותה יש לי כוח לקום למחרת עם חיוך ענק
לילד שלי שהוא פרי של אהבה עצמית ואנוכית בחיי נישואים שכבר
מזמן נגמרו.