הפרחים שטרם קמלו עדיין עומדים, חלקם זקופים וחלקם שפופים.
אולי זה בגלל הגנן הזה או אולי בגלל שנתנו לאקלים לשלוט בנו.
אני זוכרת שהיינו בגן המון פרחים, אבל בערוגה שלי היינו 7
פרחים, ולמרות שהיינו מזנים שונים הסתדרנו להפליא. לפעמים
היינו מרכלים, צוחקים, "מרימים את האף" כאילו הגן שייך לנו
ולערוגה שלנו אך אחד לא יכול לפלוש - אפילו הגנן בכבוד ובעצמו.
אפשר לומר שהיינו הערוגה הכי מוגנת או שמא בתמימותנו חשבנו כך.
כן, היינו פרחים מזן נקבה, כל פרח יותר עדין ותמים ממשנהו.
הערוגה שלנו הייתה מורכבת מפרחים נדירים, זנים שטרם נראו
בעולם, וזאת הסיבה שכל הפרחים גוננו עלינו, אפילו הגנן לא
הכתים אותנו בחומרי הדברה מחשש שיקרה לנו משהו.
אהבתו של הגנן כלפינו הייתה כל כך עצומה עד שאפילו נתן לנו
שמות: דנה, בת חן, חופית, ענת, מור, מיכל ומיטל. בשנים
הראשונות לחיינו אף אחד לא עמד בנינו ואף אחד לא העיז לעמוד
בדרכינו, הדרך לכבוש את הגן כולו. תמיד חשבנו שאנחנו בנות
אלמוות ושום דבר לא יכול לפגוע בעלי הכותרת העדינים שלנו, אבל
יום אחד הגנן התרגז, מסיבה לא ברורה, ודרך על דנה ובת חן ועל
עוד מישהי מערוגה אחרת בשם "הדס". כמה חסר התחשבות הוא, לרמוס
ככה פרחים נדירים, פשוט חוסר זהירות. הן שרדו רק 15 שנה וגם זה
בקושי, אבל ככה זה אצל פרחים נדירים הם לא שורדים הרבה. והיום
נותרנו רק 5 פרחים - חלקינו שפופים וחלקינו עומדים זקוף, חלק
מאתנו עברו לערוגה אחרת אבל סה"כ עדיין ביחד, עדיין זנים
נדירים...