מוקדש לכל אלו שבטוחים שהם קליאופטרה, נאפוליון, אנטוניוס,
יוליוס קיסר ולכל יתר הפסיכים באשר הם

היא הייתה אחת מהנשים המוזרות שלינה פגשה במסגרת ההתלמדות
שלה.
היא הייתה רזה, גבוהה, אפה נראה כמו תפוח אדמה, ועיניה רציניות
ובוחנות.
על רגליה גרב אחת ירוקה ואחת אדומה וזוג מגפיים מהמוזרות ביותר
שלינה ראתה.

לינה הסיטה את מבטה מהמראה הגדולה שכיסתה את כל הקיר הצפוני
והביטה באישה.
"מגפיים יפות," אמרה לינה.
"תודה," השיבה האישה, "אבי הביא לי אותם מאפריקה. נכון ג'ימי?"
היא שאלה את הקופיף שעמד על כתפה הימנית.
"מהי בעצם הבעיה?" שאלה לינה.
"יש לי כאבים בירך," ענתה האישה.
"באמת, מתי הם הופיעו?"
"אתמול כשחציתי את הכביש פגע בי רוכב אופניים."
והאישה חשפה את ירכה והצביעה על חבורה גדולה וסגולה.
"לא ראיתי אותו מגיע, משהו כנראה לא בסדר עם הראיה שלי."
"מיד נבדוק לך את הראיה," ענתה לינה, "אני רק אגש להביא את
הסטטוסקופ". היא קמה ממקומה ועברה לחדר הסמוך.

"מה דעתך?" שאל האיש בחלוק הלבן.
"לדעתי אין שיפור ממשי," ענתה לינה.
"היא מתעקשת לנעול את המגפיים המוזרים הללו, שהיא תפרה בעצמה
מזוג הנעליים הישנות ופיסות העור שהשיגה.
היא מתעקשת להסתובב עם הקוף המפוחלץ שלה לכל מקום ולדבר איתו
כאילו היה חי.
ואתמול שוב נתקלה בעגלת התרופות שהוביל אחד האחים בזמן שטיילה
במסדרון כשהיא הולכת כדרכה בקודש - אחורנית.
לדעתי נאלץ להגדיל לגב' בילבי את מינון התרופות."
"אני נוטה להסכים עם דעתך דר'," ענה האיש בחלוק הלבן.
"אני רואה שהשעה רבע לאחת עשרה, הבה נעבור למר רובינזון. מדובר
במקרה קשה מאד של אדם, הבטוח שהוא מתגורר על אי בודד. את
מבינה, בכל פעם שאני מגיע לבדיקה שגרתית הוא מנסה לתחקר אותי
מאיזה אי הגעתי ועד כמה הוא מרוחק. לפני שבועיים הוא הצליח
לפרוץ את דלת חדרו, להימלט למסדרון ולהיכנס לחדר הסמוך, לו הוא
כמובן קרא 'האי השכן' והוא בטוח שהאחים הם קניבלים, שמנסים
לאכול אותנו.
הוא אפילו נתן לי שם חיבה - את רוצה לנחש מהו? הוא קורא לי
'ששת', חה חה חה. אילולא זה היה עצוב כלכך זה יכול היה להיות
מצחיק עד כדי דמעות."