הוא ישב לבדו, בחדר אפלולי. אורו של נר בודד הטיל צלליות
מרקדות על הקירות המתקלפים. פעמוני הרוחות הכו זה בזה במקצב
איטי, כמו מנגנים תפילת אשכבה.

הוא רכן מעל דף נייר חלק ורשם עליו בעדינות, בתנועות אמן
ארוכות, מחושבות, קליגרפיה של מכתב פרידה.

"יושב לבדי, על פסגת עולמי
אקדח טעון מונח לפניי.

אני,
אני אמן, אם תרצו,
אם תרצו משורר.
והשירה הטובה ביותר שכתבתי אי פעם,
נכתבה בדם.
שירת הכדורים וניחוח אבק השריפה.
וזו,
זו תהיה יצירת המופת הטובה ביותר,
יצירת המופת האחרונה שלי.

יש לי שני כדורים, שני כדורים,
אחד בקנה, אחד במחסנית,
שניהם עבורי.

אומרים שאדם זקוק רק לאחד, כדי לבצע את הדבר הנכון,
אך מצד שני, יש לי היסטוריה ארוכה ומפוארת,
של כישלונות בעשיית הדבר הנכון.

הבעיה תמיד הייתה,
שלא ניתנה לי הזדמנות שנייה,
כדי לתקן את המעוות.
ובכן, הפעם דאגתי לקיומה של הזדמנות כזו.
אך אם ירצו בכך רוחות הגורל לא אכשל ולו בזאת,
ולא אזדקק לה, להזדמנות השנייה.

"אדון, הנח לנשמתי להשתחרר מכלוב ארצי זה".
אין הרגשה טובה מזו,
כאשר הרוחות שורקות, רוקדות ומשחקות,
מלטפות את כל ישותך,
מסביב ודרך כל אטום בגופך.

זו הקלה שאין כמותה,
לנוח מהמשחק הארור, שאין ברצוני לשחק עוד.
להיות לא כלום.
חופשי מכל חוב,"

הוא הביט בכוכבים המנצנצים,
בשמיים הסגולים כהים, הנקיים מענן.

"בהחלט - זהו יום טוב למות בו."

הוא דרך את הנשק והצמיד אותו לרקתו.
הוא הגיע עד לנקודה...
והחל לסחוט את ההדק,

ואז נשמעה הנקישה בדלת.