[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הולי סיקרט
/
העיינים היפות שלה

היא התחילה בקטן, מתמכרת לכאב. שאכטה פה ושם, ממי שאפשר, בבועה
קטנה כזו אין לך הרבה אפשרויות, ולאט לאט זה השתלט עליה,
התמכרה לכאב ונגמלה מהחיים.

היא רוצה שיחשבו שהיא אחרת.
היא שונאת את עצמה, ורוצה שהם יאהבו, אבל לא מאמינה שבאמת אפשר
לאהוב אותה, לאהוב אחת כמוה. מבחוץ היא לא מראה שאכפת לה, כמו
רבים בבועה הקטנה הזו היא מזייפת , מעמידה פנים שכל העולם יכול
לקפוץ לה. אבל בלילה, לבד, בחושך, היא בוכה. אם העולם היה רק
מדלג בשבילה היא הייתה מאושרת, אבל לבקש שיקפוץ, היא יודעת
שבשבילה, בשביל מישהי כמוה זו כבר דרישה מוגזמת.
הם כבר לא בטוחים שהיא בסדר, תוהים אם היא בכלל אותה הילדה
שתמיד האמינו שהיא. ואולי היא כבר לא ילדה כל כך? לא, בבועה
קטנה כזו לא מתבגרים כל כך מהר.
אף אחד לא עושה אותה מאושרת והיא לא בטוחה שדווקא אושר זה מה
שחסר לה. אף אחד לא אוסף אותה כשהיא נשברת. היא אוספת את עצמה,
ומשלה את עצמה שטוב לה ככה, אבל לא באמת מאמינה.
הם מנסים למצוא דרכים "להתמודד איתה", להראות שאכפת ממנה.
שואלים מדי פעם שאלות שאין עליהן תשובה, או לפחות לא תשובה
שמסתדרת עם האמת. הם מנסים לדאוג לה, להפגין חיבה, לפעמים אהבה
מזויפת שאמורה לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה, ולהם להרגיש נקיים
מכל אשמה, נקיים מיסורי מצפון.
אבל היא שונאת זיופים, ושונאת חיבוקים של סתם. כי היחידים
שמחבקים אותה הם אלה שהחיבוק שלהם מזויף, והאנשים שהיא באמת
צריכה לא יחבקו אותה לעולם, או לפחות ככה היא מאמינה. היא כבר
לא יודעת במה היא מאמינה... אולי פעם ידעה, פעם. דווקא את
אלוהים היא די אוהבת, היא אפילו מדברת איתו לפעמים, ומתחילה
להתעצבן רק כשהוא לא עונה לה וזה חבל, כי יש לה כל כך הרבה
שאלות , שאלות שהיא יודעת שאפילו הוא לא יכול להשיב לה עליהן.

היא שומרת את כל הפגיעות הקטנות שפוגעים בה, את כל האכזבות
הקטנות והגדולות, את הכישלונות, את הרגשות, אוספת את כולם
ובונה סביבם חומה. והיא פוחדת, אסור שהחומה תשבר, אסור שהכל
יפרוץ החוצה, היא חייבת לברוח, לברוח מעצמה לפני שיהיה מאוחר
מדי.
אז היא בורחת, זה לא קשה, הגוף שלה נשאר, היא אוכלת, בולעת,
נושמת, שואפת, ישנה והראש עף בשמיים. כשבאמת רוצים האוקיינוס
הזה סוחף אותך רחוק מכל הדמיונות, מהר מכל חלום, ובאוקיינוס
הזה קל לטבוע. אז היא טובעת.

פעם היו אומרים לה הרבה שיש לה עיניים יפות, כאלו שאפשר לבהות
בהן שעות, הכי ירוקות, הכי עמוקות בעולם, היא הייתה חושבת
לעצמה שמזל שלפחות דבר אחד יפה בה, כי כל השאר נראה לה כל כך
מכוער...  
עכשיו כמעט אף אחד לא מסתכל לה בעיניים, העומק והניצוץ התחלפו
במסך אטום, הירוק נראה לה כל כך מכוער על הרקע
הכמעט-תמיד-אדום. עכשיו כל השאר נראה לה הרבה פחות נורא, לא כל
כך אכפת לה איך היא נראית, לא כל כך אכפת לה מכלום.

פעם היא רצתה שיחשבו שהיא אחרת, היא נגמרת מול העיניים שלהם
והם עוצמים אותן בכוח כדי לא לדעת. היא רק רצתה אהבה. ולא
הייתה מסוגלת אפילו להגיד את זה במילים הכי פשוטות. הם כבר לא
שואלים שאלות, ולא מחפשים תשובה בעיניים היפות שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה לגנים
בקיבוצים קוראים
על שם חיות
וצמחים ולגנים
בעיר קוראים על
שם הגננת?



נמלה שנתקעה
במאוורר תקרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/04 17:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הולי סיקרט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה