בין דמעה ליאוש, אני מנסחת מכתב,
לא ארוך מדי, לא קשה מדי, רק כזה
שירכך מעט את הלב, את הלב שלי.

ובין יבבה לנשימה עמוקה, אני שולחת אנחה בטוחה,
ומציצה ישר, הלאה, אל הלא ידוע שעוד אדרוך בו בחיי.

ובין השקט שהיה, לתחושה המוזרה שנגמרה השתיקה,
אני יושבת עם עצמי, ומנסה להבין, לאן נעלמתי אני.

ואני מגלה, אט אט, שאני, שוב, רק בובה,
ושאפשר בקלות שכזו, להסית אותי לאן שתחפוץ.

ובין האמת המרה, לאשליה המתוקה, אני מעדיפה לשתוק,
כך רגילה, וכך יהיה טוב, כדי שלא יתחברו להן מציאות ודימיון,
כדי שאוכל להמשיך לחלום...

כי יודעת שביום שבו יתחברו החלקים, ביום שבו ישתנו הדברים,
כשהאשליה תתנפץ,
אני, אהיה שוב, אבודה.

ולכן, כרגיל, אני מעדיפה, לשמור על זכות השתיקה.