כבר כמה ימים שאני מחפש את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלי.
שמרתי את הדף שקיבלתי מהבנק ועכשיו כשאני סוף סוף צריך אותו,
כי כבר נגמרו לי המזומנים, אז אין. הייתי בטוח ששמתי אותו
בקופסה עם הדרכון ועוד כל מיני, אבל זה לא היה שם. עד לפני
חודש הייתי מקבל שחור מהעבודה, אז לא הייתה בעיה של מזומנים,
ופתאום אני שוב פעם צריך להשתמש בכספומטים עם כל העמלות
המסריחות האלו. ככה סתם התפטרתי לי מהעבודה. אמרתי שלום,
ושהספיק לי. עכשיו אני צריך עבודה אמיתית. כבר חודש אני צריך
עבודה אמיתית. ונראה לי שבסוף שאני צריך לזרוק את כל העקרונות
האלו לפח, לפני שאני אמצע את עצמי שם בגללם. אז הנה אני מחפש
את הקוד הסודי הזה והופך את הקופסה על הרצפה כבר מתוך תסכול,
מנער אותה לראות שלא נשאר כלום בתחתית. ממש כמו אדם רעב המנער
קופסת שימורים של תירס, כדי לראות אולי נשאר שם עוד קצת, או
קופסת חיסכון עד השקל האחרון. המספר שיציל אותי ממוות נוראי
ברעב. אבל לאכזבתי המרה הוא לא שם. עכשיו נשארתי עם המון דברים
מפוזרים על הרצפה, בניהם גם הדרכון מציץ אלי. דרכון שמהווה מן
ספר היסטוריה קטן ומינימליסטי. בלי תמונות, טוב אולי חוץ מאחת,
רק חותמות. כמו הוכחות על דבר קיומם של טיולים וחוויות.
אחרי דשדוש קל בספר ההיסטוריה הזה, נטשתי אותו לטובת משהו אחר
שתפס את עיני. מכתב. מכתב ממנה אלי. עוד מכתב לא מיני רבים,
שבו היא הנציחה את מחשבותיה אצלי. כמו מטורף שרוקד עם שמלה
ריקה, אני קורא את המכתבים שלה מידי פעם, ומדבר אליה חזרה
במכתבים שאני כותב לה, ונשארים אי שם בתוך המגירות שלי. מדבר
אל עצמי דרכה, ונותן לה לדבר אלי דרכי. מחייה את מה שהיינו
כאן. ככל שעובר הזמן, הרגש שהצטבר בתוכי תופס צורה ממשית ואני
כבר יכול להריח אותי, הוא חונק אותי בסרחון שלו ותחושה של
עננים בריאות מצטברת לי ומפריעה לי לנשום. פעם אהבתי אותה.
לחשוב שנסעתי עד אליה לדרמסאלה מריו דה ג'נרו בשביל להוכיח לה
את אהבתי. ואולי בשביל להוכיח לעצמי? היום, כשאני מנסה להיזכר
בקשר שהיה לנו, קשה לי. אני זוכר תמונות בראש. ולפעמים מעניין
אותי לדעת למה דווקא אותן ולא אחרות. אבל הן שם, כל הזמן
חוזרות אלי. כל הזמן שם. וחשוב כנראה שהם יהיו שם, כאילו חוסר
קיומם מעלים גם את קיומי. מכתבים קרים, מכתבים המשקפים מחשבות
קרירות. ובסוף היא רושמת "מצחיק שגדלנו" אבל אני לא צוחק. אותי
חלוף הזמן לא מצחיק. הוא הורג אותי, מבפנים ומבחוץ אני גוסס.
אני סוגר את המכתב ופותח איזו מגירה בשביל לדחוף אותו שם. וכך
פתאום, בודד במגירה הריקה הזו, מונח לו פתק הבנק עם הקוד
הסודי. אני מרים אותו מסתכל על המכתב שביד השנייה וצוחק...
עכשיו אני צוחק... אולי כל האהבה הלא ממומשת הזו, הפצע הפעור
הזה בלב שלי וכל העננים שחונקים בריאות, הכול היה בשביל שעכשיו
אני הפתח את המגירה, ולא אמות מרעב... |