פעם חשבת כמה מחשבות רצות לך ביום אחד בראש?
כמה החלטות אתה צריך להחליט?
אפילו הפשוטות ביותר של "לסגור את הדלת?" ו-"לקום עכשיו?"
אז כשאתה חושב על זה אתה אומר "וואלה, טוב שעשיתי את זה, הייתי
צריך לקום," או "ואי, חבל שלא סגרתי את הדלת. אם הייתי עושה את
זה לא היו אומרים לי את כל זה עכשיו."
אבל מה עם ההוא שיש לו מישהי עכשיו?
שפספסת את ההזדמנות שלך?
שאם רק היית אומר משהו לפני?
אז יופי, קל לחשוב על העבר ולהגיד "למה לא עשיתי" ו"אם רק
הייתי..."
אבל איך משנים את זה? מה עושים עכשיו? למה מצפים, מקווים? איך
מתנהגים?
החלטות, שאלות, שאלות בלי תשובות.
פתאום אתה מגלה שיש לך את כל האומץ שבעולם לעשות את מה שרצית
לעשות כבר לפני חצי שנה (או אם מסתכלים על הכל אז שנה), וכל מה
שהיית צריך בשביל למצוא אותו, את האומץ, זה הפוש הקטן שלא
קיבלת.
עכשיו קיבלת אותו, את אותו פוש, קיבלת בגדול! אבל באיחור...
קיבלת ואין לך מה לעשות איתו. אין מה לעשות עם האומץ.
אז האומץ הופך לעצב שהופך לדמעות, ואתה מוצא את עצמך ממלא
קערות שלמות.
עכשיו, כשנפתחות דלתות חדשות: צעד קדימה או אחורה?
להכנס בדלת או לחכות לזמן שבו תוכל לממש את אותו אומץ?
אבל מתי יגיע הזמן?
איש לא עונה.