היא נגנה לי שירים עצובים.
ישבתי והקשבתי לה שרה ומנגנת בגיטרה, מוצאת אקורדים לשירים
חדשים וממשיכה לשיר.
והיא ניגנה, ואני בכיתי.
אני אף פעם לא בוכה. לא ככה. לא מול אנשים אחרים. אבל מולה
בכיתי.
אני לא יודעת למה בכיתי. היא לא בנאדם שנוח לי איתו בכלל.
אני אוהבת אותה ממש, אבל בכלל לא מרגישה שהיא אוהבת אותי. ולא
נוח לי עם זה, אבל היא נותנת לי בטחון, והיא תמיד שם, וקל לי
לבוא לדבר איתה. אבל אני לא יודעת אם היא אוהבת אותי או לא.
היא אף פעם לא אמרה משהו בסגנון. גם אני לא אמרתי, אבל רואים.

יש לי צורך מתמיד להיות קרובה אליה. לספוג עוד בטחון. אבל
איכשהו תמיד כשאני מתקרבת, היא מתרחקת. ונוצר חלל. חלל כזה של
"אל תתקרבי אליי יותר מדי" אבל מצד שני "את תהיי פה בסביבה
תמיד? כי אני הכי צריכה אותך בעולם"
והיא לא תהיה פה בסביבה תמיד. וכשהיא לא תהיה פה יותר אני לא
אדע מה לעשות עם עצמי, כי היא כ"כ מובנת מאליו, ואפילו שאנחנו
לא מדברות, ואין בינינו קשר עמוק, היא תמיד שם, ואני הכי צריכה
אותה בעולם.
וכשסיימתי לבכות, והיא הפסיקה לנגן היא נתנה לי חיבוק.
חיבוק למדתי כבר להעריך. אין יותר אמיתי מחיבוק.
והיא נתנה לי חיבוק של "אני פה, יש לך כתפיים, אני לא הולכת"
והתחלתי לבכות שוב, והיא לא שאלה מה קרה, רק החזיקה חזק חזק.
ולא עזבה.
הלוואי שהיא לא תעזוב לעולם. שתמיד תהיה מובנת מאליו אבל כ"כ
לא, שתמיד תגיד לי להתרחק אבל להתקרב, שאני תמיד אצטרך אותה,
ושתמיד תיתן לי כתפיים.
שתמיד תנגן לי שירים עצובים בגיטרה, ושיהיה לי נוח לבכות.
הלוואי.