אני חושבת שאני ילדה מדהימה, או לפחות מקווה לחשוב. אבל כשאני
מסתכלת על עצמי במראה, אני נשבעת שאני לא רואה כלום. אני באמת
מנסה ולא רואה. ימים שלמים אני עושה לעצמי שטיפות מוח. כן, רק
שטיפות מוח עוזרות לי, אני אומרת לעצמי שאני מיוחדת, שאני יפה,
שאני שווה משהו. אומרים לי שאין לי ביטחון עצמי אבל אני נשבעת
שיש לי, יש לי יותר מלכולם. פשוט לא מספיק מכירים אותי. גם אני
את עצמי! אני גם לא אוהבת להחמיא לעצמי, יותר קל לרחם על עצמי.
ויש, יש הרבה...

אני תמיד מחפשת את השלמות. את השלמות הרחוקה כל כך, את הדבר
הלא קיים הזה. אני עוצרת את עצמי מלקבל דברים לא מושלמים.
אמרתי לכם, אני שווה הרבה ומה שלא מושלם לא מתקבל אצלי.

וזה מבאס, זה מבאס להיות כזה. אי אפשר לשנות את זה. גם אני לא
מושלמת ואני מודעת להכל. ורק בגלל זה אני לא מקבלת את עצמי.
הייתי רוצה למצוא מישהו ממש כמוהו, שיהיה בשבילי, אבל זה יכול
להיות קשה, האם כבר התאהבתי? הגיוני?

אבל עליך לא מפסיקה לחשוב והדמעות לא יוצאות. למרות שזה
עצוב...

רוצה אותך פה לידי קרוב, יכול להיות שאתה התחליף שלו? של
המישהו מהחלום שמגיע כל שבוע ומראה לי את השלמות?! מישהו שאני
כל כך מתגעגעת אליו וכל כל קשה לי בלעדיו? אתה לא מושלם ואני
לא יודעת למה, אבל בעיני אתה מושלם...

האם זה תהיה סתם עוד אחד? שאחרי חודש אני אשנא אותך כי התאהבתי
בך כל כך?!