שכבתי במיטה. מיוזעת, אפילו הוזה דברים. טוב, זה די נורמאלי
למישהי עם 40 מעלות, אם לא יותר.
היא באה לבקר אותי והתיישבה ממש בקצה המיטה, בתנוחת
חוששת-מהססת.
למה את מתנהגת כאילו זו הפעם הראשונה שאת פוגשת אותי?
ביישנית... ללחייך סומק מחמיא ומקסים.
לולא החולשה הגופנית הממזרית הזו שתקפה אותי בשבוע האחרון,
הייתי מספרת לך הכל...
אולי מזל ששכבתי במיטה חסרת אונים בלי לנוע, בלי יכולת לבטא את
רגשותיי. זה הדבר היחיד שמנע ממני לספר לך עד כמה אני מאוהבת
בך. אחח.. אהובתי, למה את לא שלי?

מעמידה פני רדומה, אך מדי פעם בפעם מציצה בחצי עין ומשקיפה על
יופיך המיוחד ושובה-הלב שכל-כך אופייני לבנות כמוך. מושלמות.
כל העולם בכף ידן.
אוי, ידך. מגע של משי קטיפתי, רכה. ליטפת את פניי ברוך משגע
וריח הבושם שלך הטריף את כל חושיי.
באותו רגע התפללתי שתלכי. פחדתי לנתק כל קשר הגיוני עם המוח
ולתת ללב לעשות דברים מטורפים.
מזל. כאילו אות משמים. קמת ופשוט עזבת. כאילו כלום. רווח לי.

אחרי שבוע באמת שכבר הרגשתי הרבה יותר טוב, אבל נותרתי במיטה
ספק מתפנקת, ספק חוששת לפגוש אותה בבית-הספר.

היא החליטה לבקר אותי שוב. הפעם היא זכתה לראות אותי בהכרה
מלאה.
כל-כך רציתי לספר לה. לצעוק שוב ושוב את אהבתי אליה.
ניראה שהיא הרגישה הפעם הרבה יותר נוח. היא התיישבה לה ממש
לידי. יכולתי להושיט את ידי ולגעת בה, בפניה המושלמות וקורנות
הזיו התמידי הזה.
רציתי לספר לה עד כמה אני מאוהבת בה ומרגישה אבודה בלעדיה.
ניראה שלא היה צורך בכך. היא הרגישה את רחשי ליבי לבד, מעצמה.
לפתע היא קירבה את שפתיה - דמויות דובשנית מתוקה. אדומות.
עסיסיות. מתוקות.
התשוקה גערה בי, דחפה החוצה בחוזקה מתוכי. ניסיתי להישאר
מאופקת. זה היה חזק ממני.
נתתי לכל התשוקה שבי אליה לצאת.
זה היה הלילה המושלם של חיי...