הבט סביב, ערפל אפילה...
שתיקה מתמשכת שכיסתה את המבוכה..
אתה מנסה את עינייך לפקוח,
מביט שוב, מזיז עם ידייך את הערפל...
והן סגורות ואתה לא מצליח אותן לפתוח,
שומע קולות קטנים, קוראים לך... "מיכאל..."

הבזק אור מגיע,
נעלם למעט זמן...
חוזר ושוב מופיע,
והפעם אפשר לראות באופק גן...

הגן רחוק,
ירוק,
שופע אהבה,
מתוק...

ואז, אתה רץ..
אך שוב הקולות הקטנים קוראים,
-"לאן אתה אץ?"

-"הגן אינו מיועד בשבילך,
אין בו מקום לאנשים אחרים, וגם לא לך..."

שם הגן היה אושר,
"חבק אותי", קול לחש...
הקול היה חזק ובמהירות אלייך ניגש...
-"תמחה את דמעתי"
"תישק לי"
"תבטיח שלנצח תהיה איתי, תהיה שלי"

אתה מתרחק,
הגן רחוק,
וממנו אתה מתנתק

ואתה שוב שרוי בערפל, באפילה...
מבוהל, בודד...
השתיקה ממשיכה בלי פציית פה, ללא אף מילה...
מחפש מישהו שאותך יעודד...

מחפש את הגן,
למה ראית אותו לרגע חטוף וכה קטן...?
למה הגן סגור...?
למה אנשים מסויימים יכולים להיכנס,
ולחלקם הוא אסור...?

והערפל עוצם את עינייך,
מכסה את גופך...
ועוטף את פנייך...