טנדם.
אופניים דו מושביים, למי שלא מכיר את המונח, הוא ספורט שאני
עוסק בו כבר שנים.
באותו יום רכבתי על הטנדם שלי במרוץ ומאחורי שותפי משכבר
הימים, משה. היינו במקום הראשון, עברנו את המקום השני כבר לפני
כמה מאות מטרים והרגשנו ברקיע השביעי. הניצחון היה בכף ידינו.

"תרים את הידיים, זאת חטיפת אופניים"
הסתכלתי לאחור, זה לא היה משה.
"אם אני ארים את הידיים, אנחנו נתהפך"
"נקודה טובה. אז תמשיך לרכב, זאת חטיפת אופניים"
שוב הסתכלתי לאחור.
"אתה מכוון אליי בננה"
"כן"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

קצת קשה להתווכח עם בנאדם גדול, פרוע שיער, האוחז בננה בידו
ומודיע לך שהוא חטף אותך ואת האופניים שלך, אבל בכל מקרה
החלטתי לנסות.

"מה אתה בכלל עושה על האופניים שלי?"
"אמרתי לך, אני חוטף אותם"
"למה?"
"הסוס שלי אמר לי"
הסתכלתי לאחור בתדהמה, האיש המוזר אפילו לא חייך, רק כיוון
אליי את הבננה שלו.
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

רכבנו עוד קצת, שמתי לב שלא ממש היה אכפת לאיש המוזר לאן אנחנו
נוסעים, אז המשכתי במסלול.

"למה הסוס שלך רוצה שתחטוף את האופניים שלי?"
"הוא לא, הוא רוצה שאני אשדוד בנק בירושלים"
"אבל אנחנו ברמת גן!"
"אני יודע, הסתכלתי במפה, אנחנו צריכים לרכב לשם"
האיש המוזר הצביע בעזרת הבננה שלו לכיוון הכללי של ירושלים
ומיד כיוון אותה חזרה עליי.
"למה הסוס שלך לא לקח אותך?"
"הוא רצה לראות 'המורדים', זה פרק הסיום של העונה"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

החלטתי לפנות אל ההיגיון של האיש עם הבננה.

"למה שלא תסע באוטובוס, או אולי תיקח טרמפ? זה יקח לך פחות
זמן"
"תגיד לי, אתה יודע באיזו מדינה אנחנו חיים? אני יכול בכל רגע
להתפוצץ עם האוטובוס או להחטף לעזה או אפילו לשכם"
"אז תקח מונית"
"ידעתי"
"מה ידעת?"
"עוד אחד שהמיתון לא הגיע אליו. אתה יודע כמה עולה מונית מחיפה
לירושלים?"
"חיפה? אז איך הגעת לכאן?"
"הלכתי"
"ולמה אתה לא ממשיך?"
"אני צריך רכב מילוט"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

החלטתי להתעלם מהאיש המוזר, אז הוא החליט לדבר.

"למה כתוב לך 42 על הגב"
"אני באמצע מרוץ, אננחנו מתחרים מספר 42, אני ומשה"
"מי זה משה?"
"ההוא שהעפת מאחור"
"לא העפתי אף אחד, המקום היה פנוי"
"מה אתה רוצה ממני?"
"שיתוף פעולה, רק ככה ניתן לרכב בטנדם"
הסתכלתי בתדהמה לאחור, האיש המוזר הנהן בחיוך.
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

שנינו שתקנו לרגע, כנראה שהוא נפגע מחוסר שיתוף הפעולה שלי. לא
כ"כ היה נעים לי ממנו, בסה"כ הבנאדם רוצה להגיע לירושלים, אז
אני התחלתי לדבר.

"אנחנו במקום הראשון"
"במה?"
"במרוץ שסיפרתי לך עליו"
"חבל"
"למה?"
"כי אנחנו צריכים להגיע לירושלים"
"אבל אני באמצע מרוץ"
"אתה גם באמצע חטיפה"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

שמתי לב שאנחנו מתקרבים לפנייה לירושלים, הייתי צריך לעשות
משהו באופן מיידי.

"אתה מודע לעובדה שאתה מכוון אליי בננה?"
"כן"
"אתה לא יכול לפגוע בי עם בננה"
"נכון"
"אז מה עוצר בעדי מלעצור בדרך ולהשליך אותך מהאופניים?"
"כלום"
התכוננתי כבר לבצע את איומי כשהוא הוסיף.
"חוץ מהפצצה שחגורה לי מסביב לגוף"
הסתכלתי לאחור בתדהמה וראיתי שהגוף שלו באמת נראה ריבועי יותר
מדי.
"תגיד לי, אתה מטורף?"
"כן"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

התחלתי כבר לדאוג. זה משהו אחד להחטף ע"י בנאדם מוזר, אפילו אם
מאוד מוזר, עם בננה ביד, לעומת להחטף ע"י בנאדם מטורף עם פצצה.
הבננה שלו עוד עשויה להיות טעונה.

"מי חוטף אופניים ומאיים בפיצוץ עצמו עליהם?!"
"אני"
"אבל לא עושים דברים כאלה!"
"מאז אל-קאעידה אפשר לעשות הכל, הם היו הסטארט-אפ"
"אתה לא יכול לקרוא לארגון טרור סטארט-אפ"
"למה?"
"כי זה... כי זה... כי אתה פשוט לא יכול."
"למה?"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

ייתכן ולא כדאי לעצבן בנאדם מטורף עם בננה ופצצה, חשבתי לעצמי,
אז החלטתי לנסות לדובב אותו.

"תגיד לי, איך קוראים לך?"
"חיים"
"אני יוסי, נעים מאוד"
"מי אמר?"
"מי אמר מה?"
"שנעים"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

לאחר כמה רגעים נוספים של פידול ניסיתי שוב את אותה גישה.

"חיים, תגיד, במה אתה עובד?"
"אני מכופף הבננות"
"מה זה?"
"תשמע, בננות לא מגיעות כמו שהן"
"מה זאת אומרת?"
"הן מגיעות ישרות"
"ואתה מכופף אותן?"
"כן"
"תרד לי מהאופניים!"
"לא רוצה"

פתאום יוסי קפץ מהאופניים והתיישב על גמל, עצרתי את האופניים
וכיוונתי אליו את הבננה.

"לאן אתה הולך?"
"לגמל"
"למה?"
"האופניים אמרו לי"

הסתכלתי על האופניים, אופניים רגילות, לא מדברות. כנראה האיש
מטורף. נסעתי.

"מה אתה עושה?"
"רוכב עליך"
"לאן?"
"לסוף המירוץ"
"למה?"
"האופניים אמרו לי"
"תרד לי מהדבשת!"
"לא רוצה"