[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני שונא את ימי ראשון.

עולה לאוטובוס לעבודה, קורי השינה עדיין ניכרים על פניי, עדיין
לא באמת התעוררתי אחרי הסקס עם אורית אתמול. אנשים נדחסים
בפנים כאילו היה קופסת סרדינים והנהג לא חושב לרגע שיכול להיות
שיש שם בפנים יותר מדי אנשים אז הוא מכניס עוד.

אני נדחס ליד הדלת האחורית של האוטובוס הכפול, בחורות צעירות
נצמדות אליי בבגדים הקצרים שלהן של אמצע הקיץ. אני לא מתנגד,
גם לא מעודד, רק מחזיק בכסא שלידי, מנסה לא לעוף עם כל עצירה
של הנהג. לא מבין את נהגי האוטובוס האלה, כל עצירה שלהם נראית
כאילו בדיוק אשה זקנה עם עגלת תינוק קפצה להם מול הגלגלים, למה
הם לא יכולים לעצור בצורה נורמלית?

אני מסתכל מסביב, כמה חיילצ'יקים ישנים על החלון, הראש שלהם
מדי פעם מתדפק עליו. אני זוכר את הפעמים שאני ואורית היינו
נוסעים ביחד מהבסיס, זה תמיד הצחיק אותנו לראות את האחרים ככה,
לנו הייתה שיטה, היינו נרדמים אחד על השניה.

תחנה אח"כ נכנס איזה דוס. הראש שלו נורא קטן יחסית לגודל של
הגוף שלו, מזכיר לי נורא את הרב שלנו בחופה, וגם את הדוד שלמה
שהשתכר והתחיל לרקוד באמצע הברכות.

תחנה לאחר מכן נכנסת אישה גדולה עם סלים יותר גדולים ואיש עם
זקן לבן ארוך. אני מזמם לי את "לאוטובוס נכנסת, גברת עם סלים.
סלים מוציא ת'עוזי, יורה לה בפנים" ופתאום חושב איך אורית
הרביצה לי פעם כששרתי אותו באוטובוס יום אחד. "זה לא מצחיק!"
היא הייתה אומרת, כל הפיגועים האלה השפיעו עליה, פעם היא הייתה
צוחקת הרבה יותר, מכל שטות שהייתי אומר, עד שצחי נהרג. מאז
בדיחות שחורות כבר לא מצחיקות אותה. היא תמיד אומרת לי שהיא לא
מוכנה לאבד גם אותי, שאני זה שמחזיק אותה עכשיו.

האיש עם הזקן נעמד לידי. אני לא מבין איך הוא הגיע בכלל לידי,
עם כל האנשים שצפופים שם אף אחד לא יכול באמת לעבור לסוף
האוטובוס, אבל הנה הוא, עומד שם, מסתכל עליי. הסתכלתי בחזרה,
לא מפחד ממנו, אז מה אם כולם פתאום הצטופפו למקומות אחרים
ונשארנו רק אני הוא ועיגול רחב מסביבנו, עדיין לא זז, שינסה
להזיז אותי.

"אתה צריך לרדת" הוא אומר לי. אני לא צריך לרדת, יש לי עוד
לפחות עשר תחנות, מי הוא בכלל שיגיד לי איפה לרדת? אני מסתובב
ומתעלם.

הוא מופיע מלפני, "אתה צריך לרדת", שוב פעם, הפעם הוא לא מזיז
את השפתיים, הקולות באים מתוך הראש שלי.

אני לא צריך לרדת, העבודה שלי בכלל באלנבי. מטומטם, אני מתווכח
עם מישהו שיכול להכנס לי למוח.

"43 הרוגים ועשרות פצועים בפיגוע בקו 19 בת"א".
"מה זה?" אני שואל אותו.
הכתבה שתופיע מחר בעיתונים אם לא תרד בתחנה הבאה מהאוטובוס.
אני שומע את הקול בראש שלי.
ואם אני ארד?
"42 הרוגים ועשרות פצועים בפיגוע בקו 19 בת"א"
אז למה לא לעשות משהו נגד זה, למה הוא לא עוצר את המחבל הזה
שנמצא בינינו ובמקום זה רק מזהיר אותי? כי מה שצריך לקרות,
צריך לקרות.
אז למה אני? למה אני ולא הבחורה עם הסלים? למה אני ולא
החיילצ'יקים? למה אני ולא הבחורות בבגדים הקצרצרים? כי זמנך לא
הגיע.
ומה עם הילדה הקטנה שם בספסל האחורי? זמנה כן הגיע? כן.

אני מסתכל מסביב, על כל הפרצופים, על כל האנשים, כולם לא
חושדים, לא נראה להם מוזר האיש עם הזקן ואני. אני מגיע לידי
החלטה, לא יורד. כולם מתפוצצים, גם אני מתפוצץ. כולם נשארים,
גם אני נשאר.

כאילו לפי סימון של מנצח, האוטובוס עוצר והזקן דוחף אותי
החוצה, מאוד חזק יחסית לזקן חלוש כמוהו.
"לאורית יש משהו חשוב לומר לך" הוא אומר, הדלת נסגרת והאוטובוס
נוסע.

הפלאפון מצלצל, זו אורית. "יש לי משהו לספר לך", האוטובוס
מתפוצץ, "אני בהריון".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קובי חממי
זכאי! הצביעו
קח!

"השנון" מקים
ש"ס לאתיאיסטים


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/04 11:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק יאצק שפיציק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה