בעיניה טבעתי, עיניה משכו אותי וחדרו לתוכי, כצוללן המרגיש את
בועות האויר האחרונות הזורמות מהמיכל לתוך פיו, וטעמן מתוק
מדבש, בעיניה טבעתי ולא בה.
מבט אחר מבט חדרה בעיניה לתוכי , דיברה מילים כה רבות ואותה
שמעתי , מחשבותיה רקדו בתוך גופי בלבלו אותי, אמונתה הכה מוצקה
ביכולתה לשנות  הדהימה אותי, בקושי ילדה בעולם ולא יכולתי
להשתחרר לא ממנה אלא מעיניה שם טבעתי בכל פעם מחדש.
מבטה הירוק הבריח את עיני לכל כיוון ואני שניסיתי להביט בחזרה
ברחתי כמוג לב, ועיניה רדפו אותי, מילותיה דגרו בתוכי ועצמתן
חרכה בי, ועיניה טיבעו אותי בכל פעם מחדש בלי שזאת ידעה, לא
אהבה הבהילה אותי , כי אם הירוק הנוראי היפה הוא שחדר לתוכי
ומילט אותי מעצמי מבריח את מחשבותי מבלבל אותי, משתיק אותי,
מונע ממני לענות להצטרף לקצב השיחה שאותה היא ועיניה ניהלו.
ואני טבעתי, חשתי בכל מבט אותן חודרות לתוך תוכי מגלות אותי ,
את סודותי משחררות , אימה ברוכה עלתה בי, הדרך להשתחרר מהמועקה
נימצאה, וכולה בעיניה, ואני כמו ספינה שטה על הגלים ניסיתי
להביט גם בה, לראות את כל כולה, אולם בכל פעם עיניה תבעו בי
ואני טבעתי בהם.

ועל כך אומר לה תודה, לא כי ביקשה להטביעני, לא אף כי אותי
תבעה ואולי בי תבעה חותמה, אומר תודה כי החזירה לי את שלוות
הכתיבה.

                                     

ותודה לאמיתית שהזכירה והחזירה לי את שכה אהבתי , ושכחתי כי
קיים, הכתיבה.