אתם ודאי מכירים את ההרגשה הזאת, ששום דבר חדש לא קורה בחייכם,
שהשיגרה בה אתם חיים כאילו לעולם לא תשתנה. כך גם הרגשתי אני,
עד לאותו היום בו קרה מה שקרה.
היום התחיל כרגיל : התעוררתי מאוחר לבית-הספר כרגיל, הלכתי
מוקדם מבית-הספר כרגיל, וישבתי משועמם ואובד עצות בחדרי -
כרגיל.
התחלתי כבר לחשוב שכך אבלה את שארית חיי, ששום דבר חדש ומסעיר
לא יקרה לי יותר. מיואש לחלוטין החלטתי לצאת לטיול, יצאתי
מהבית והתחלתי לצעוד, לא ידעתי לאן, אך ממש לא היה לי איכפת.
פשוט הלכתי והלכתי, לפתע שמעתי קולות מאחורי. הדבר נראה לי
מוזר, שכן לא ראיתי נפש חיה בדרכי, אך היא לא היתה חיה,
ובוודאי שלא היתה לה נפש.
הסתובבתי לאחור וראיתי אותה עומדת שם, משחקת עם היו-יו שלה
וקוראת בשמי. תחילה לא האמנתי שזו היא, לא הבנתי איך אני יכול
לראות אותה, הרי היא לא מוחשית, לפחות כך תמיד היה נדמה לי.
בסופו של דבר הבנתי שזה נכון, זה אמיתי, ולאחר 17 שנים וחצי
הצלחתי סוף סוף לפגוש את השיגרה שלי.
שאלתי אותה לשלומה, והיא,מן הסתם, אמרה שהכל כרגיל. "למה את
עושה לי את זה"? שאלתי, "למה את גורמת לחיי להיות כה חסרי
תכלית"?.
היא נעלבה וירתה לעברי "מה קרה? 17 שנים אתה יכול לחיות כך
ופתאם נמאס לך ממני? אז רק שתדע לך שאני נחשבת לאחת השיגרות
הטובות ביותר המצויות כיום בשוק, אז תעריך את מה שיש לך ותפסיק
לקטר!"
"בסדר" אמרתי ,"אבל כמה שאת נחשבת לטובה אחרי 17 שנה "קצת"
נמאס לי ממך".
"אם באמת נמאס לך ממני" אמרה בקול נעלב "תרגיש חופשי להחליף
אותי". "אך כיצד יכול אני להחליפך"? שאלתי. היא הביטה בי במבט
מזלזל "אתה בטח חושב שאתה כל-כך חכם" פלטה "אין לך בכלל מושג
מה הולך פה, איך מתנהלים העיניינים באמת, מסתובב לך חסר מטרה,
בטוח בקיום העלוב שלך, תאמין לי, אתה פשוט צריך להגיד תודה
ולשתוק, אתה יודע מה? אפילו אל תגיד תודה, פשוט תשתוק"!.
הייתי קצת מסוחרר מהתקפתה שלוחת הרסן, "אז איפה אמרת שאפשר
להחליף אותך"? אמרתי לאחר שחזרתי לעשתונותיי.
היא תחבה לידי פתק קטן, "בכתובת הזו יש מלאי בלתי מוגבל של
שיגרות, תמורת 50 שקלים אתה יכול לבחור איזו שתרצה" סיננה
לעברי בארסיות שכזו, שכמעט ויכולתי לראות את הרעל מטפטף
משיניה, "ועכשיו אם תסלח לי, אני הולכת ללישכת התעסוקה לבקש
דמי אבטלה".
בהתחלה לא היה לי נעים, הדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בה, גם
ממש לא ששתי שאני גורם להרחבתו של מעגל האבטלה, שכבר היה עצום
במימדיו ממילא. אך כמובן שרגשות אשם אלו חלפו להן במהרה, אני
הייתי על סף פריצת דרך, עמדתי להחליף את השיגרה שלי! איזה משקל
כבר יש לקצת חרטה מול השינוי האדיר, העומד לו בפתח.
הלכתי אל הכתובת שהייתה מצויינת בפתק, היה זה מחסן ענק ונטוש,
אשר היה מלא כולו במגירות, עליהן היו חרוטים שמות שונים. בצד
ימין היו שיגרות של אנשים, שכבר זמן לא מבוטל אינם מתהלכים להם
על פני כדור-הארץ, לפחות לא בגופם, ועקב גילן היו הן הזולות
ביותר. אך אני רציתי את הטוב ביותר, לכן הלכתי אל הצד השני, בו
היו מאוכסנות השיגרות של כל התינוקות, אשר היו עתידים להיוולד
ב-10 השנים הבאות.
ידעתי שזה לא מוסרי, שאני משאיר את התינוקות העתידיים הללו
נטולי שיגרה, אך המוסר שלי כנראה הצטרף לשיגרתי הישנה בחיפוש
עבודה חדשה, ולי ממש לא היה איכפת מכלום.
מצאתי לי שיגרה מתאימה, שילשלתי פנימה את שטר ה-50 ולקחתי
אותה.
היא הייתה נפלאה, באמת, אך לאחר חודש הרגשתי, שמיציתי אותה
ושהגיע הזמן להחליפה. הלכתי שנית אל אותו המקום, ותמורת חמישים
נוספים רכשתי שיגרה חדשה, שהייתה די דומה לקודמתה, רק הרבה
יותר קיצונית. לאחר כשבועיים הרגשתי שזה מתחיל להיות תובעני
מדי, אז החלפתי לשיגרה שונה באופן מהותי.
העיניינים התנהלו, פחות או יותר, כך במשך השנתיים הבאות,
בהתחלה הכל היה נהדר, החיים היו שמחים ומגוונים מאי פעם. חבריי
לא יכלו להסביר את השינוי שחל בי, וכמובן שלא היה בכוונתי
לחשוף בפניהם את הסוד הגדול.
אך ככל שחלף הזמן הרגשתי שאני מאבד את האיזון העדין של נפשי,
הבנתי שאני צריך להתמיד יותר זמן עם השיגרה בה בחרתי. הדרך
הזאת של להחליף שיגרה בתדירות כה גבוהה תוביל, בסופו של דבר,
לאובדן זהות מוחלט, ומכאן ועד איבוד הקשר עם המציאות היומיומית
המרחק קצר ביותר. בחרתי שיגרה, שחשבתי אותה כדומה ביותר
לשיגרתי המקורית, והחלטתי להישאר איתה. ההתחלה הייתה טובה,
בהמשך הצלחתי למתוח את הקצוות ממש עד קצה גבול היכולת שלי,
לחיים מגוונים, שמחים, פוריים, והכי חשוב-מאוזנים.
נדמה היה לי שהשליטה על חיי שבה אליי, אך זה לא החזיק הרבה
זמן, ולאחר מספר חודשים, למרות שבאיזשהו מקום לא רציתי זאת,
החלפתי שוב את השיגרה. הפעם חששותיי היו מוגברים, אל החששות
הקלים, אשר נלוו לכל היכרות עם שיגרה חדשה, נוסף פחד גדול מעצם
העובדה ששבתי להחליף שיגרות.
הפחדים התאמתו, כשהבנתי שאינני נהנה באמת מהשיגרה החדשה, אלא
שפשוט הייתי חייב לברוח מהישנה. תחושת בילבול וחוסר אונים
השתלטה עליי, לא שלטתי במעשיי, בוודאי שלא במחשבותיי. בהתקף
זעם מחושב ביותר העליתי באש את מחסן השיגרות, ידעתי שזו הדרך
היחידה למנוע מעצמי מלהחליף עוד שיגרה.
מאז אותו מקרה אני עדיין עם אותה שיגרה, זה לא שהיא כזאת טובה,
אך הבנתי שזו השיגרה שלי, ושהיא תהייה מה שאעשה ממנה, לכן אני
משתדל לשמור אותה במצב טוב ובדרך-כלל גם מצליח.
כל תקופת ההחלפות די מטושטשת בזכרוני, אני זוכר ממנה הרבה, אך
איני מצליח ליצור מכל אותם זכרונות איזושהי תמונה יותר כוללת
וברורה.
את עובדת אחריותי להיעלמותו של אותו מחסן איפסנתי בתא אחורי
וחשוך במעמקיי המוח, תא שהולך ומתמלא בקצב לא מבוטל בכל אותם
שדים:פחדים, מחשבות ותיאוריות, אשר יום אחד ישתחררו החוצה בשטף
אדיר וחסר שליטה, במטרה ברורה להרוס משהו כדי להעלות תחתיו
משהו אחר, כולי תקווה -משהו טוב יותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.