זז ללא תנועה, כמו מוזיקה, כמו משי...
זז לשום מקום
כמו מוות.
כמוה.
סלסול עלים ברוח כשהיא עוברת, דבר לא נשמע מלבד נהימה חלשה
שמלווה אותה, כאילו היא לעולם כועסת, כאילו לעולם לא תסלח.
האומנם?
סביר שכך הם פני הדברים.
וכי למה לה?
מי יודע עליה?
מי יודע על כאבה?
לו ידעה את התשובה אולי הנהמה הייתה מפסיקה.

האוויר זז ללא תנועה.
כמו רוצה לחנוק אותי.
עוד פעם.
למה אני מאפשר לה לעשות לי את זה כל פעם מחדש?
כנראה שלעולם לא אלמד...
הסתכלתי בסלסול העלים על המדרכה. היא הייתה שם. מסתכלת עלי-
כמו תמיד.
טוב, "תמיד" אינה המילה המתאימה... אולי "כמו בשמונה הפעמים
הקודמות" זהו ביטוי מדויק יותר.
היא נהמה שוב וסובבה את העלים סביבה כמו רקדנית, שמלתה
הערטילאית מתנופפת סביבה.
קלשונה הבוהק התמקד בי.
שוב.
הכאב עכשיו כבר כמעט ונעלם.
שוב...

יצא לי הרבה פעמים לחשוב על המוות.
רק חבל שלה לא יצא לחשוב עלי.
להיות מאוהב במוות זה דבר עצוב מאוד, משום שהמוות לא אוהב.
המוות משחרר, לדעתכם?
במקרה שלי לא...
גם לא מדויק.
הפעם הוא כן משחרר.

בפעם הראשונה זה קרה כשהייתי קטן. מאוד קטן.
האמת- היא שלא קטן כמו רזה.
גרתי מתחת למאפייה, ליד פנס רחוב ומול תחנת האוטובוס.
היה גשם באותו היום.
כולם הסתתרו, כולם חוץ ממני, כמובן.
אני כבר אז ויתרתי.
במובנים רבים אנחנו דומים, גם לאף אחד לא אכפת מכאבי, גם לי בא
לנהום תמיד.
באותו יום לא היה לי כוח לנהום. לא היה לי כוח לפתוח עיניים.
באותו יום מתתי.
לא במובן המטאפורי, כמו "למות על משהו", פיזית, מתתי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה.
ולא האחרונה.
קשה לאהוב משהו קר כל כך... משהו שלעולם לא יאהב חזרה.
למזלי לא חיפשתי אהבה.
מה חיפשתי?
אובססיה?
כמו שכבר הבנתי, לא מקבלים רק מה שמחפשים.
חבל שהמשפט עובד גם הפוך.

אין לי מה להגיד להגנתי, שבע הפעמים שבאו לאחר מכן היו בכוונת
תחילה.
עושים דברים מאוד מוזרים בשביל אהבה.
מאוד.

אני חושב על כל זה, שוכב מתחת לגלגלי המכונית, זנבי כבר הפסיק
להתפתל.
לא משנה, מעולם לא שלטתי בו בכל מקרה.
היא מתקרבת אלי ונוגעת בי.
היה שווה לעבור את כל הפעמים רק לשם כך, רק כדי להרגיש את מגע
ידה- כה קר.

בעל המכונית כבר יצא מרכבו, מקלל על כי פגע בחיה תמימה.
הוא לא מבין שאני לא חתול.
כבר לא.
עכשיו אני מאושר.