החורף הגיע מאוחר, כך שכולם כבר היו מוכנים. הגגות נאטמו,
התנורים הותקנו ושמיכות הפוך הוצאו מתנומת הקיץ שלהן, נכונות
לבודד זוגות ולעטוף בודדים בחום וברכות מנחמים. ברחובות
החשוכים סערה הרוח בהתרגשות וצפייה אך לא מצאה איש. באכזבה
שטפה את החצרות וסבבה ביאוש את הבתים החתומים והמכונסים, אולם
איש לא נעתר ליללותיה המתחננות ואף לא לנקישותיה על התריסים
המוגפים ולהסתערויותיה על הדלתות. בתיסכול השליכה אל האדמה
הלחה חפצים שנעזבו בחוץ באין דואג וטלטלה בפראות את הכבסים
שנשכחו, אך האורות בבתי הכפר רק הלכו והתמעטו ואיש לא יצא
להקשיב לדבריה.
פגועה ומיותמת הציצה הרוח אל הבתים וראתה את הגבות המנוכרים
מופנים אליה בהתרסה. כשכבר הופנתה אליה תשומת הלב, גרר הדבר
טריקות תריסים מעליבות. כמו ילד דחוי שלא מוכן להשלים עם שאט
הנפש שהוא יוצר, חלפה מבית לבית, תובעת את המגיע לה. אך הנה.
מה זה שם? דלת נפתחת? מהר פנימה. להסתער. בחור צעיר יוצא החוצה
ומגיף אחריו את הדלת. מה הוא עושה בחוץ?
הבחור לא היה מקומי. הוא בא להתארח אצל חברים אבל לא הרגיש
בנוח ויצא החוצה לעשן סיגריה. בידו נשא כיסא והציב אותו ליד
הדלת. הוא לא יצא כדי להקשיב לרוח, אבל לה זה לא היה איכפת.
היא עטפה אותו וליהמה באוזניו בהתלהבות.

- מרחוק באתי

שאגה.

- בכל מקום ראיתי אנשים ועדה הייתי לדברים שאף לא חלמת עליהם.
אנשים הם יצורים מנוכרים ומסוגרים, מתחבאים תמיד בין קירותיהם
ואוטמים את עצמם מלראות ולהקשיב לעולם סביבם. איש אינו רוצה
לשמוע ובחלל המעופש שאטמו בתוכם, הם רובצים, ידיהם על ראשם
שבין ברכיהם, נחנקים מן האוויר המורעל שלהם ומייחלים לגווע סוף
סוף ולהתנדף כנפיחה סרוחה או לפחות להתפזר בפיצוץ אילם לאלפי
חלקיקים קטנים בלתי נראים ובלתי מורגשים.

הבחור שאף מן הסיגריה עמוקות ופלט עשן סמיך אל האוויר. הרוח
אחזה בעשן ופיזרה אותו מעליו בצורות שונות.

- אתה רואה?

לחשה.

- אתה רואה בצורות את מה שציירתי? אתה רואה את העשן המיתמר
מארובות בתי החרושת? אתה מריח את ריחו מתערבב בריח זיעתם של
הפועלים? פעם ראיתי בית חרושת שבו עבדו הפועלים בשקט כל הלילה
ולא העזו לפצות פה. הקולות היחידים היו של מכונות הברזל ושל
מנהל העבודה שהיה מסתובב בניהם וצועק. קולו היה חזק מהכל
ומלותיו הצליפו בפועלים כשוטי עור. "מהר" צעק. "מהר. מי שלא
יזוז, יעוף. עצלנים. אתם תעבדו אצלי כמו שלא עבדתם בחיים. אתה
עייף?" צעק לאחד מהם. "אתה רוצה לישון? אולי אתה רוצה לחזור
הביתה לנוח? לספר לילדים ולאשה שאין לך עבודה?" כך הלך וצעק
והפועלים עבדו בשקט וענייהם נעוצות בידיהם. אחר כך נדמו
המכונות, העשן פסק והפועלים, מכורבלים במעיליהם, עזבו את
המפעל. רק מנהל העבודה נכנס למשרד קטן וישב שם עד הבוקר, מחזיק
את שיערותיו בידיו ומניד את ראשו כלא מאמין. לפנות בוקר פתח
אלי את חלונו וקפץ. ראית את זה?

נשפה.

- ראית את זה בעשן?

הבחור כיבה את הסיגריה.

- זו רק ההתחלה.

רטטה והסתערה אל ענפיו של עץ סמוך. היא נדנדה את הענפים בחזקה
והעלים רעשו כהמון נרגש.

- אתה שומע?

רשרשו העלים.

- אתה שומע את ששמה בפינו הרוח? את סיפורה על מה שקרה ביער
רחוק מפה בלילה קר וסוער כמו עכשיו? מכונית נכנסה אל היער
ונעצרה בלבו. איש ואשה היו במכונית. המנוע דמם והאשה הורידה את
תחתוניה, האיש פתח את רוכסן מכנסיו וטיפס עליה בלי חן. כרבע
שעה חדר האיש שוב ושוב אל גופה כשהיא נועצת את עיניה בתקרת
המכונית ומניעה את אגנה בחוסר נוחות. כרבע שעה נשמעו געיותיו
הבוכיות ואנחותיה הקובלות והתמזגו בזעקת הרוח והמולת העלים, עד
שכילה את שארית יגונו בתוכה הספוגי והמרופט והתגלגל אל מקומו
סחוט וריק. כמה דקות שתקו, מאזינים לבכיית היער ואחר כך הביטה
בשעונה ופלטה. "יאללה מותק, אין לנו את כל הלילה." "מה?" נפנה
אליה כמחלום. "חמישים שקל". האיש התנער כנזכר, הכניס את ידו
לכיס מעילו, משך אותה החוצה אחוזה באקדח וירה בליבה. עוד שלושה
כדורים רוקן בקצב מדוד אל חזה שספג אותם בחוסר עניין, ואחר אסף
את הקנה בפיו ובאדישות סחט את ההדק. שמעת?

רעשו העלים.

- שמעת מה שקרה שם? מה אתה אומר על זה?

הבחור הביט בעץ ולא אמר מילה. אחר כך הביט בשמיים וראה את
הטיפות שנשמטו בזו אחר זו מן העננים שהביאה הרוח ברוב עמל ואחר
שפכו את תוכם בהמוני טיפות רוגשות המכות בכל. גם על הבחור
ניחתו הטיפות, נספגות אל בגדיו ונוזלות על גופו.

- אל תלך.

קצפו.

- הקשב מה עוד ראינו. בהרבה מקומות כבר דלפנו ולהרבה נקבים כבר
חדרנו. אין סוף ראשים מורכנים פגשנו ומשם חילחלנו אל קרביהם
המרטיטים. לא מזמן, בעיר אחת, ניחתנו על ערפו הקשה של אדם. הוא
נעץ את עיניו בקרקע ובידו היה תיק גדול ואטום. אחר כך הרים את
מבטו אל השמיים ואנו זלגנו על פניו החתומות והנחרצות. הוא ניתק
ממקומו לפתע וצעד בנחישות אל מתחת למחסה, שם הצטופף כבר קהל
קטן ובהה בנו בעגמומיות. קול פיצוץ איום נשמע והחריש אף את
הרעמים התכופים. עוד זמן מה המשכנו לצלוף ושטפנו את המדרכה,
אבריהם שטו בנחלי הבוץ והדם והתנקזו שם בצד הכביש. שמעת?

רגשו הטיפות.

- שמעת?

רעמו השמיים.

- ידעת את כל זה?

ביכו העלים.  

- הבנת?

תמהה הרוח. והוא שמע. והוא הבין. הכל. והוא קם, ניגב בידו את
הגשם ואת דמעותיו ונכנס אל תוך הבית. בפנים היה חם. החברים
קלפו ערמונים ודיברו בנינוחות.

- סוער בחוץ.

אמר.

- אני חושב שאני אשאר פה לישון.