כשאנשים שחלפו ברחוב הסתכלו עליו, וזה קרה לעיתים רחוקות
בדרך-כלל ולעתים ממש נדירות עכשיו, הם לא יכלו לראות את הלב
השבור שלו, שדימם דמעות בלתי-נראות מאחורי שכבת הטריקו והעור
שלבש. כשאנשים שחלפו ברחוב הסתכלו עליו, הם לא יכלו לראות את
מדרונות עיניו, יבשים מדמעות שעוד לא הספיקו לבקוע ולשטוף את
פניו.

אבל כשנשים חלפו ברחוב בצעד מהיר ונחרץ, ונתנו בו מבט חטוף
בטרם המשיכו בדרכן, הן הבינו ישר מה קרה. בטח שהן יודעות, הוא
חשב, הרי כולן זונות כמוה, שהשאירה אותו עומד בגשם חצי לילה
מחוץ לבית שלה, רק כדי שיראה אותה יוצאת בסוף מהאוטו של החבר
הכי טוב שלו, או לפחות מי שחשב שהוא החבר הכי טוב שלו.
הוא הלך בדיזנגוף, פוסע לא פוסע לכיוון הסנטר. רוב הזמן
העיניים שלו נטו מטה, אבל המראה שנגלה לו משם - מדרכה מטונפת
ומרוחה בכדוריות פרי רקובות שנשרו מהעצים - גרם לו להרגיש רע
עוד יותר. היה לו קר והוא היה חייב להשתין. כמה דקות קודם לכן
הוא יצא מהדירה שלו, אותה דירה מחניקה שעמד להיות מסולק ממנה
לתמיד בעוד יומיים, ועוד לפני שיצא הוא היה חייב להשתין. אבל
במקום ללכת לשירותים בדירה,  הוא מצא את עצמו קושר שרוכים
ויורד למטה, משוטט בדיזנגוף כמו סהרורי, במטרה להגיע לסנטר,
להיכנס משער שלוש, לדחוף ילדים וזקנות במדרגות הנעות ולהתפרץ
לשירותים בקומה השלישית.

אבל הוא לא הגיע לסנטר.

רגע לפני שהתחיל לעלות בכיכר, הוא קפא על מקומו. עיניו שעד כה
היו קבורות במדרכה, התרוממו וזרח בהן אור מוזר. ספק מטורף, ספק
מיואש, ספק גלמוד כמו אלומת זרקור תועה בליל ירח מלא. עכשיו
הסתכלו עליו שתי נשים במקביל, אבל הן היו קשישות (זיק מחשבה
חלף בו: הן לא נחשבות. זיק מתחרה פרץ: אז מה? הן בטח הרסו
מישהו לפני 40 שנה).
ואז הוא הסתובב והתחיל לרוץ. הקצב שבו פעמו רסיסי ליבו השבור,
התחרה בפעימות של השלפוחית המלאה שמשום מה לא רוקן.
הוא רץ ריצת-אמוק, מתיז לכל עבר את רגליו וזרועותיו. בסימטה
שליד נורדאו הוא פנה ימינה, נכנס לבניין השני, טיפס במהירות
שלוש קומות של מדרגות, ובלי לחשוב הטיח את כתפו בדלת הנעולה.
מעוצמת הפגיעה הוא נהדף לאחור, ולשבריר שנייה מחריד אחד הוא
היה בטוח שהכתף שלו נתלשה מהמקום. בעצם, מה זה כתף מרוסקת
לעומת נשמה ריקה.
הוא הוציא מהכיס את המפתח, שאיכשהו זכר לקחת, סובב ונכנס
לדירה. המחשב עוד נשאר פתוח, במקרה או שלא במקרה על דף "וורד"
ריק. הוא התיישב ליד המקלדת והחל לכתוב:

אבדה נשמה שחורה. רזה מאוד. עצמותיה בולטות אך פריכות. אוזניה
שמוטות. גאוותה רמוסה. ליבתה מרוטשת. רגשותיה סותרים. תבונתה
מרוששת. עיניה עיוורות. מי שייתקל בה מוזמן להיזהר, ולהתרחק כל
עוד נפשו עדיין בו. הנשמה השחורה נושכת.

ארבעים דפים פלטה המדפסת בחרחור חרישי, ואז המהמה עוד פעמיים
ונדמה. הוא לא זע ולמשך עשרים ושמונה עצר את נשימתו. ואז, אחרי
התקף שיעולים קצר, הוא קם ושוב יצא לדיזנגוף. הפעם הדרך שעשה
היתה קצרה בהרבה. שלוש סימטאות מאוחר יותר הוא היה ליד הבית
שלה. העננים שנקשרו שם ערב קודם, פרמו את אחיזתם והתפזרו. הוא
הוציא את הדף הראשון, ותלה אותו על עמוד החשמל מול הבית.
אחר-כך תלה את הדף השני בכניסה לבניין, ואת עשרת הדפים הבאים
לאורך המעקה עד לקומה שלה.
שנים-עשר דפים נוספים כיסו כל סנטימטר של עץ על הפלדלת, ואפילו
העינית נחסמה לחלוטין. נותרו לו 18 דפים. הוא דילג במדרגות עד
למטה, יצא לרחוב והדביק אותם במשורה, מפינת הרחוב שלה צפונה -
עד לסנטר. רק אז הוא עצר לרגע והביט סביבו. הרבה אנשים עיינו
עכשיו במודעה, ואז הפנו את מבטם אליו, כמו מבקשים לראות עוד
פעם מי האחראי למודעה הזו, בטרם היא תהפוך לעוד איזו אגדה
עירונית שתימרח במקומון.
הפעם, לא היה אכפת לו מי מסתכל עליו ולמה. בצעד קל הוא חצה את
הכביש, הניד בראשו לשומר ועבר באבחה אחת לעולם הממוזג של שער
שלוש. להשתין. זה מה שעניין אותו עכשיו.