זה היה סופו של יום סביל, כאלה הם ימיי לאחרונה, חלקם סבירים,
וחלקם סבילים, זה לא שהסבירים פחות קשים, אלא שהסבילים הם בלתי
נסבלים בעליל.
סופו של יום זה החל בהשתרכות מעייפת בפקק של בועות, כך אני
רואה אותן, את כל המכוניות, כל אחת שכזו מכילה בתוכה ישויות
שונות ומשונות, מכונסות בתוך בועה, המונעת בכוחות סוס שונים,
ולעיתים בכוחות של "חמור, אדיוט, ומי לימד אותך לנהוג?"
וכולן בלי יוצא מן הכלל ממהרות להיחלץ מצווארו של הבקבוק.

בתוך הבועה שלי אני מנסה לשרוד, אני מסלקת אותך ממחשבותיי,
"רק לא לשקוע שוב, רק לא לחשוב, רק לא להניח לך לחדור..."
אני מדליקה את הרדיו ובחלל הבועה נשמע שיר שמזכיר:

"לא, לא, אל תשכחי,
גם כשעצוב לך יש לך אותי,
לא, לא, אל תשכחי, אני כאן..."

ושוב אתה כאן, מתיישב לי על ההגה מביט אל תוך עיניי , ואני
גוערת בדמעות, לא מניחה להן לפרוץ, "די לך מכאן, הנח לי" אני
מתחננת, ואתה מחייך את חיוך הדבש שלך וממיס את שריון הקשיחות
שעטיתי על לבי, אני סורקת את כל התחנות ברדיו, " רק לא
לזכור,רק לא לחשוב, רק לא להניח לך שוב לחדור..." ולרגע קט
דעתך מוסחת, ואתה מתפוגג.
אני מפשפשת בתיקי אחר חבילת המסטיקים, לא מוצאת, מציתה סיגריה,
פותחת את חלון הבועה הזהובה שלי, ושואפת מלוא ריאותיי אוויר
מזוהם, "רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לך שוב
לחדור..."  אני מדקלמת לעצמי  כמנטרה.

בועה לבנה חותכת אותי מימין וניצבת לפניי, מחלונה נשקפות אליי
פני ילדה בובתיות היא מחייכת אלי, ואני מחזירה חיוך, כנראה
שחיוכי אינו החיוך השמח ביותר בעולם, והיא מנסה להצחיק אותי,
מוציאה לשון, ומעוותת את פרצופה המתוק, וכשחיוכי העלוב והעצוב
אינו משביע את רצונה, היא מנופפת לי לשלום ונעלמת בחלל הבועה,
לא לפני שהיא מפנה את מקומה לעיניך המחייכות אליי, אני מניחה
להן לכשף אותי ולקחת אותי לריחוף מחוץ לבועה שלי, אני שוכחת את
המנטרה שלי, שוכחת את נדריי, שוכחת את שמי, שוכחת את עצמי,
ואתה מתגנב שוב לתוך לבי.
צפצוף חד הבוקע מבועה שחורה ונוצצת הנוסעת לשמאלי, מנחית אותי
חזרה לתוך בועתי:
"תגידי מה קורה לך? למה שלא תשארי במטבח מותק?" צורח לעברי איש
מדושן מהבועה השחורה והמצפצפת, אני שולחת לעברו מבט מתנצל,
וממלמלת לעצמי, "רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לך
שוב לחדור..."

אני מציתה עוד סיגריה, ונזכרת שסיפרת שהפסקת לעשן, טעם מר
מתפשט בפי, והעשן צורב את עיני, אני דומעת וכבר לא יודעת ממה,
מכבה את הסיגריה, משום מה לא כיף לי לעשן אותה פתאום, אני
מוצאת את חפיסת המסטיקים האבודה, מקלפת לי אחד ומגלגלת אותו
לפי, טעמו החריף מעקצץ בחיכי ומסיח את דעתי, אתה מנצל את
הפירצה שנקרתה בדרכך, ומתיישב לך חרש על המושב לצידי, אתה שולח
יד ומלטף את שערי, אני נזכרת שביקשת שאאסוף אותו, אינסטקטיבית
אני שולחת את ידי לאסוף אותו, ופוגשת בידך, חשה את חומה ורכות
מגעה, ומתמסרת לתחושה...

צלצול הטלפון ממלא את חלל בועתי ומניס אותך בבהלה,  מישהו שלא
מצא אותי במשרד החליט לנסות את מזלו בנייד, אני עייפה ומותשת
מיום עבודה מפרך, וכעת מדו - הקרב שמתנהל ביני לבין הזכרונות,
אך אני קופצת על ההזדמנות להפסקת אש, ועונה לו באורך רוח
ובסבלנות אין קץ, ("רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לך
שוב לחדור..." )
השיחה מסתיימת ואני מנצלת את האופציה שנגלתה לי, ומחליטה לחייג
לאימי, אשאל בשלומה, אקשיב למכאוביה, אהיה בת טובה לדקות
ספורות, אני טועה ומחייגת אליך...
אתה עונה, ואני נחרדת וממהרת לנתק, הפעם הדמעות פורצות כאשד,
ושוטפות את פניי. אני שולפת טישו ומנגבת אותן, ועד מהרה
מתרוקנת קופסת  הטישו וסל האשפה שלי מתמלא בתכולתה.

שקיעה אדומה בקצה המערב לוכדת את מבטי, כאשר הבועה שלי חולפת
על פני המקום שלנו , למעשה בכל יום אנו חולפים שם בועתי ואני
לפחות פעמיים, אלא שבימים סבירים המפגש הזה אינו כואב כל כך,
אך היום הוא יום סביל, וככזה הוא נושא בחובו  זכרונות רבים
וכואבים, אני נכנעת ומניחה לך להיות איתי, אתה מנגב את דמעותי
מביט בי בעצב ושותק, אני רכה וכנועה, כל חומותי נפלו זה מכבר,
ידי נשלחת למגירת הדיסקים ושולפת משם את הדיסק של "ווסט לייף"
חלל הבועה מתמלא בצלילים ומילים:

                                                        So
I say a little prayer
                                    Those my dreams will
take me there
                                                       
Where the sky is blue
                                                           
See you once again
                                                           
                My love    

                           
אני מביטה החוצה השמש כמעט ושקעה לה, על פני חולפות להן בועות
בצבעים, ובגדלים שונים, כל בועה מכילה מצבים שונים: עצב , שמחה
, הרהור, אהבה, זוגיות, משפחה, געגוע, בדידות, כעס, רוגז, או
אדישות.
ולפתע טוב לי שאתה איתי בבועתי, אני שמחה שאתה איתי... ואני
מרשה לך להשאר.
"רק לא לשכוח, תמיד לזכור, לא להניח לך להעלם..."
והיום שהפך ללילה נעשה לפתע סביר.