'את הדברים החשובים באמת אתה לא כותב' זיוה אמרה לי.
הרמתי את הראש מהצלחת והסתכלתי עליה. זיוה הסתכלה עלי בחזרה,
הסתכלה לי בעיניים. 'את הדברים החשובים באמת אתה לא כותב' היא
אמרה. חשבתי מה לענות לה, הביס האחרון של המקרוני ירד לי בגרון
והיד שלי שיחקה עם המזלג בתוך המקרונים שבצלחת. 'מה?' אמרתי לה
בסוף. ' בספרים שלך', היא אמרה, 'בספרים שלך, את הדברים
החשובים באמת, אתה לא כותב'. הנחתי את המזלג בצלחת, תקוע
ומסובך בתוך המקרונים והזדקפתי קצת בכסא. 'מה למשל?' אמרתי
לזיוה. 'יש לי דוגמאות' היא אמרה לי 'אבל אני לא יגיד לך
אותם'. 'למה?' שאלתי את זיוה. 'כי אני ממהרת' היא אמרה 'אני
הולכת להסתפר'. עכשיו כבר ישבתי ממש, התחת שלי היה צמוד לזוית
של המשענת והגב שלי עמד ישר וזקוף, הסתכלתי על זיוה, היא לבשה
סרפן אדום יפה והייתה לה בלורית קטנה של שיער חום מעל הפנים
שלה. הפנים היפות של זיוה. שוב פעם היא הולכת לעשות קרחת, יותר
יפה לך ככה אני אומר לה כל הזמן. קמתי מהכסא ועשיתי צעד אחד
לכיוון זיוה, תופס אותה בשתי ידיים ומצמיד אליה את הפה שלי,
אבל זיוה הזיזה את הראש, לא רציתי לנשק לזיוה על הלחי, אז
עזבתי אותה. עמדתי מול זיוה, קרוב, הידיים שלי שמוטות לי בצידי
הגוף. זיוה הסתכלה בי. אי אפשר היה להגיד שהיה לה מבט קר, גם
לא משועשע, רק סתם, המבט הזה שיש לפעמים לזיוה. כמו שכדורסל
היה מסתכל עליך אחרי שהחטאת עונשין, אם הוא היה יכול. זיוה
עשתה צעד אחד וכבר בחוץ, הצעדים שלה על המדרגות. אני נשארתי
לבד בדירה, המקרוני כבר היה קר. כבר כשהתחלתי לאכול אותו הוא
לא היה כל כך חם, ועכשיו, קר לגמרי. 'כוס אמק' חשבתי לעצמי.
ליד הצלחת הייתה מונחת החוברת של זיוה עם המתנות של הסירים
והכורסאות עיסוי, והעגילים שמרזים אותך תוך כמה שבועות.
הסתכלתי בחוברת הזאת כשאכלתי, לא היה שום ספר מענין בבית,
'אולי חבל באמת שלא כתבתי אף פעם ספר' חשבתי. חשבתי גם- 'מוזר
איך אני תמיד חייב לקרוא משהו כשאני אוכל, כאילו אי אפשר סתם
לאכול, צריך גם לעשות משהו חשוב באמת'. |