מעיר אותי הצורך להיות
באיזה מקום, ומוקדם.
לחתוך את הבטן
לחשוף את איברי המין
ולהכריז "זכר" או "נקבה".
של האפרוח.
רק שירה יכולה להיות כל כך חסרת הומור.
הבטן הרירית מבליחה
בורוד הטעמות
שפוקעות עם העור המתוח -
ורוד, אנושי, חייתי, אשכנזי
מלעיל, מלרע, מלעיל, מלעיל
כי לא כאן, אלמות חסרת בשלות נרקבת לאט, כמו בני שנתיים
שמקמצים יד, נאבקים לנופף לשלום,
אלא, כאן, נמתחות הרגליים הקרומיות
עד שמתפוצצות לירוקת אמורפית
של בשר מדמם המאוהב באור אנקולי הברזל הלופתים אותו מלמעלה,
מבעבע קצף רטוב ואדום המאט את בועיותיו, הפוקעות שפתיים
מנשקות.
שלוש בבוקר, הפקיעה מתהפכת בי והכל זולג שוב, כמו
הטעם של הכדור מתחת ללשון, געגועים שלא בשמם.
מה עוד יכול להיות כל כך חסר הומור?
ספר המתים - מדובר בפנקס רישום של פתיחות ביצים שלא בקעו. נעשה
כחלק מניסויי שיבוט וגנטיקה בתחילת המאה העשרים, אולי גם היום,
אין לי שמץ. |
