מר אדוארד גרונאצקי התייצב בעמדה מרשימה והרים את המחברת אל
מול עיניו.
 "אאורהראט!" קרא.
 "כאן," ענה ילד שמנמן.
 "בונד!"  
 "כן!"
 "בלומשמידט!"
 "כאן!"
 "ג'ונס!"
 "כאן!"
 "דוידובסקי!"
 "כן."
 "היטלר!"
 "כן!"
 "ואן-ברוק!"
 "כאן!"
 "מתיאש! ניביצקי! רומאן! שטאל!..."

הילדים הסתדרו כולם בטור מהוקצע והחלו לצעוד אחרי המורה.
המשאית בעלת הספסלים נאנחה בקולניות ונהגה התכונן לתנומה
ארוכה. הטיול אמור להיערך שמונה שעות לפחות, ולא היתה שום סיבה
שיישאר ער כל הזמן הזה.

מר גרונאצקי עצר באחת מנקודות-התצפית על צלע ההר והרצה על
ההיסטוריה הגיאולוגית של הרכס עליו צעדו. רוב התלמידים הקשיבו
ורשמו הערות מפתח, והשאר חפרו באדמה הקשה בקצות נעליהם.
 "מר ג'ונס!" קרא לפתע מר גרונאצקי.
ג'ונס הרים את עיניו בבהלה. "כן אדוני?"
 "מתי החל הקימוט בין הלוחות שיצר את רכס ההרים שעליו אנו
עומדים?"
הנער הקרוב אל ג'ונס הרכין ראשו ולחש, "15 מליון".
 "לפני 15 מיליון שנה, אדוני." אמר ג'ונס בקול רם.
 "מר היטלר!"
הנער לצדו של ג'ונס הזקיף ראש. "כן אדוני!"
 "חיבור בן 1,000 מילה בנושא 'האדם אחראי למעשיו', על השולחן
שלי מחרתיים ב-08:00 בבוקר. ברור?"
 "כן אדוני," ענה היטלר ברוח נכאה.
 "מר ג'ונס?"
 "כן אדוני?"
 "חיבור בן 500 מילה בנושא 'מדוע להקשיב למורה בזמן הרצאה על
נדידת היבשות'."
 "כן אדוני."
 "אתה לא שואל מתי, מר ג'ונס?"
 "מתי, אדוני?"
 "מחר ב-08:00 בבוקר. קדימה נזוז."
הנערים המשיכו אחרי גרונאצקי, שצעד במרץ מופלא יחסית לגילו
המתקדם. כעבור שעה ומחצה עצר.
 "הפסקת צהרים! עשרים וחמש דקות. על כל תלמיד החובה לרוקן
לפחות חצי מימייה."
הנערים התפרסו בשטח. רובם סיימו את הכריכים תוך דקות ספורות
ונכנסו ליער.
 "לא להתרחק!" הרעים אחריהם גרונאצקי.

קבוצה של חמישה נערים צעדה בעקבות שביל רמוס שאיתרו.
 "זה כנראה שביל של חזירי-בר," אמר דוידובסקי.
 "הם מסוכנים?" שאל ואן-ברוק.
ג'ונס התקרב אל היטלר. "תשמע, אני מצטער על מה שקרה. אם אתה
רוצה, אני אכתוב גם את החיבור שלך."
 "לא, הוא יבחין שזה אותו כתב-היד."
 "אז אני אכתוב, ואתה רק תעתיק."
 "לא, זה בסדר," אמר היטלר והניח יד על כתפו של ג'ונס. "האדם
אחראי למעשיו, הרי. לא? הייתי צריך לקחת את זה בחשבון."
 "הי תראו!" צעק דוידובסקי והצביע קדימה. שפן סלעים ענקי היה
לכוד בתוך סבך תיל קוצני. הוא דימם והיה ברור שהוא לא היה
מסוגל לזוז.
 "מר גרונאצקי לא אמר שהציד באזור הזה אסור?" שאל ג'ונס.
 "כן," הסכים היטלר.
רומאן התקרב ראשון. "זאת מלכודת מכוערת."
 "בואו נהרוג אותו." אמר דוידובסקי והרים ענף.
 "לא!" צעק היטלר. דוידובסקי הרים אליו מבט. "למה לא? הוא
במילא גוסס. עדיף להרוג אותו עכשיו לפני שהצייד יבוא."
 "או איזה שועל." הוסיף ואן-ברוק.
 "הוא רק פצוע. אם נשחרר אותו, הוא יוכל לחזור למחילה שלו."
אמר היטלר.
 "זה שפן-סלע, דביל." אמר רומאן.
 "זה לא משנה."
 "טוב, אני מתכוון להרוג אותו בכל מקרה." אמר דוידובסקי
והתקרב. היטלר הרים ענף משלו וסינן לעבר ג'ונס, "לך תקרא למר
גרונאצקי. מהר."
רומאן הרים אבן והשליך לעבר השפן. היא פגעה כחצי מטר מהמלכודת,
ועיני השפן החלו להתרוצץ באימה.
 "תפסיק עם זה." אמר היטלר בקול חד ונעמד בין רומאן
ודוידובסקי לבין המלכודת. הם הסתכלו זה בזה, עד שואן-ברוק הרים
ענף חד ונעמד לצד דוידובסקי ורומאן.
דוידובסקי הרים את ידו במפתיע והיטלר נבהל וכמעט כשל לאחור.
רומאן צחק באכזריות. "קדימה תסתלק, לפני שנשאיר גם אותך
לזאבים."
היטלר הקשיח את ידו האוחזת בענף. "כדאי לכם לוותר. גרונאצקי
כבר בדרך לכאן."
 "טיפש. ג'ונס בטח הלך לאיבוד כבר מזמן." אמר דוידובסקי.
היטלר נוכח לדעת שזה היה הגיוני ביותר. הוא לא היה צריך להניח
לג'ונס ללכת לבדו. רומאן הרים גוש בוץ והניף אותו אל מעל ראשו.
היטלר הרים את ידיו לסוכך על פניו.
 "שפן-פחדן!" צרח ואן-ברוק וזקר את פניו הסמוקות קדימה.
ואן-ברוק הרים אבן וזרק לעבר היטלר. היטלר זז הצידה, בדיוק
כשדוידובסקי הכה לעברו מכה מהירה עם הענף. היטלר זעק בכאב
והחזיר מכה. רומאן הצטרף ודקר אותו בענף החד שבידו. ואן-ברוק
איגף את היטלר והנחית מכה משלו. עד מהרה הפכה ההתגוששות לחבטות
קצובות על גופו השרוע של היטלר. כעבור דקה החלו הנערים
להתעייף. רומאן התכופף וקרב את פיו אל אוזנו של היטלר. "שפן!"
צרח במלוא כוחו. רוק ניתז מפיו. "שפן-פחדן!!"
היטלר נותר לשכב על האדמה, ללא ניע. הנערים התבוננו זה בזה,
ולאחר דקה הסתלקו, שוכחים כליל מהארנב והמלכודת.

היטלר פקח את עיניו באיטיות.
הוא הצליח להזיז יד אחת, וחשד שהשנייה שבורה. דם נזל על מצחו
וגבו כאב מאוד. חתך מכוער נפער בברכו. הוא זחל לעבר המלכודת
והתחיל לפרום את סבך התיל, פוצע בכך את כפות ידיו.
 "שב בשקט," לחש לשפן. "תכף..."
כעבור שלוש דקות השתחרר השפן ורץ בשמחה אל תוך הסבך. היטלר
נשכב על גבו ונאנח. לפחות היתה לו המימייה שלו. הוא שתה קצת
בעודו ממתין למר גרונאצקי. בינתיים קטף פרחים סגולים רעננים
שצמחו בסמוך והחל רוקם זר, שתכנן לתת לאניטה, הילדה מהכיתה
המקבילה. היטלר התבונן בציפורים המצייצות והחלטתו לגדול ולהיות
ווטרינר התחזקה והתגבשה עוד יותר. את הירושה הגדולה שתכנן אביו
להעניק לו כדי שייכנס לעסקי הפחם, יתרום למעון לילדים צוענים
חסרי-בית, ורק ישאיר לעצמו מספיק  בשביל לימודי הווטרינריה.
היטלר החל לשרוק זמר עליז, ועד מהרה הצטרפו אליו חיות היער.
סנונית תכולה נחתה על כתפו והשאירה לו גבעולי אוכמניות-יער
טובות למאכל. היטלר חייך בתודה וליטף אותה בעדינות. השמש החלה
מבצבצת מבעד לענפי העצים.