רן קם בבוקר, ושמע את השעון. טיק. טיק. טיק. טיק. שעון-יד טוב,
הוא משתמש בו כבר שנים. אנלוגי. אחריות לכל החיים.

מדהים לראות איך השניות עוברות. השעון תיקתק חזק במיוחד, הוא
תמיד תיקתק חזק. או שרן פשוט רגיש לצליל של השניות שעוברות.
ביעילות מדהימה, רן התיישב על המיטה, וחשב על עשרות הדברים
שהוא צריך לעשות היום. הוא ירד בנחישות מהמיטה, נעל את נעלי
הבית שלו, והלך לצחצח שיניים באסרטיביות. כזה הוא היה.

והשעון תיקתק. ורן שמע. וצחצח יותר מהר, והתלבש מהר, ויצא מהר,
ונסע מהר. והשעון תיקתק. אנלוגי - אנלוגי לחיים שלי, הוא חשב.
טיק-טיק, תיק תק.

רן היה מנהל. הוא אהב לחשוב על עצמו בתור המנהל הכי דייקן
במשרד. אם אתה דייקן - אפשר לסמוך עליך. ככה בונים אמינות.
דייקנות! כמו שעון שוויצרי.

ובכל יום, בדיוק בשעה המדוייקת הזו (טיק), רן הגיע למשרד. על
הדקה. הוא אהב להאמין שגם על השניה. ומחוגי השעון היו עושים
סיבוב מלא במהלך היום, ולמחרת, כאילו שלא היה אתמול - הם היו
מגיעים שוב בדיוק לאותו המקום, בדיוק באותה השעה. מחדש.

ורן היה פותח את הדלת של המשרד, ומחייך חיוך מקסים (כך אהב
להאמין) למזכירה. כמו בכל יום. ואז ישיבה. ולכתוב מזכרים.
וללכת לבדוק. ועוד ישיבה. וטלפונים. כמו בכל יום. ותלונות.
ומכתבים. ומחשב, וקפה מהמכונה. והשמיים שמאפירים, כמו שיער.
כמו בכל יום. (טיק).

רן התיישב אל השולחן שלו, בין ישיבה לישיבה. הוא הסתכל על
השעון שלו, וראה שהיום עובר. כמו כל יום, עובר לאט לאט. (טיק
-- טיק -- טיק).

הוא שלף מהמגירה שלו את המברג הקטן שפעם נשכח שם, והסיר מהיד
את השעון. אפשר היה לראות את הסימן הלבן והחנוק שנשאר על היד
מהשעון, איפה שהדם לא זרם בגלל הטיק-טיק-טיק. רן הפך את השעון
על השולחן, ואיתר את הברגים.

הוא בחר בבורג הראשון, והתחיל לסובב. כמה סיבובים, לא הרבה.
בורג קטן וקצר. הופ, והוא בחוץ. ועדיין אפשר היה לשמוע את
הטיק-טיק-טיק של החיים המסודרים, של היום שעובר, של השניות
שבאות אחת אחרי השניה בעיגול מושלם ומסודר. ובורג שני. ושלישי
ורביעי.

רן תפס את הלוחית התחתונה של השעון, והרים. כל גלגלי השיניים
המורכבים נגלו לעיניו. הוא תמיד ידע שהם שם, כמובן, אבל לרגע
הדהים אותו לראות כמה מאמץ נדרש כדי להפיק את התקתוק המעצבן
שחייו התנהלו לפיו. הקול נשמע חזק וברור יותר, טיק-טיק. חשוף.
ככה זזים החיים.

הוא הפך את השעון, והמנגנון נפל. בלי הזכוכית שהגנה עליהם,
המחוגים נראו כ"כ קטנים ועדינים. אבל עדיין, הם זזו בעקשנות,
כאילו שכלום לא השתנה אצלם. כאילו שום דבר - כאילו שהם עדיין
על היד, מכתיבים לרן את הקצב, מזיזים אותו ממקום למקום. במין
נחישות מכנית ולא-חושבת. טיק. טיק.

הוא הושיט זוג אצבעות רועדות, תפס בעדינות את המחוג, ותלש.

ואז את זה שאחריו. ועכשיו את השלישי.

שקט.