אנשים לא יודעים, אבל אני גיבור-על. יענו כמו סופרמן, רק בלי
הגלימה והתחתונים, שגם ככה, אם תשאלו אותי, נראים די טפשי.
האמת, אני גם לא חזק בקטע של התעופה. בתכל'ס, אני בכלל לא חזק
בצורה יוצאת דופן, למרות שאני עושה כמעט 15 מתח.

אני לא יודע מה עושה אותי גיבור-על, אבל כזה אני. נראה לי שזה
יותר קטע של הפנמה. אז אני חי עם זה. מסתובב ברחובות תחת זהות
בדויה. משתדל שלא להתבלט יותר מדי. מפחד שאנשים יקלטו שזה אני,
ויהרס לי ה-undercover. אני מנסה להעביר את היום בלי להפגין אף
כשרון על-טבעי. פעם אחת אני אשוויץ, וזהו, אני שרוף. אני כבר
לא אוכל לעולם להציל את העולם. וחבל, כי אני ממש רוצה.

אז אני ממשיך לשמור על פרופיל נמוך, מחכה להזדמנות שבה אוכל
בבת אחת, בלי לחשוש, לרוץ אל תוך איזה תא טלפון, לתת איזה
סיבוב ופירואט, לטוס החוצה בגאון, ולתת בעיטת קרטה לאיזה
אסטרואיד מניאק שזמם להשמיד את ישראל.

לפעמים אני מרגיש שאני לא יכול יותר, שאני חייב להתפרץ. בא לי
לחשוף את עצמי. להסתובב בלי המשקפיים והעניבה וכל הבולשיט הזה.
לתת לגיבור-על שבי לצאת החוצה. שכולם יגידו שהם בהלם, ושהם לא
מאמינים שזה אני.

אבל אני מתאפק. כנראה שאני טיפוס כזה - מאופק. אני עוד לא מוכן
לכל החשיפה הזאת. היא סתם תכביד עלי, ואז אני אצטער שהייתי
פזיז. אני חייב לחכות לרגע המושלם. זה הכל עניין של טיימינג.
ככה זה בחיים - טיימינג.

זה לא פשוט להיות גיבור-על. אני מכיר לא מעט גיבורים כאלה,
שמרב הרצון לשמור על חשאיות, מצאו את עצמם על ערש דווי מחוברים
לקטטר ולבושי חיתול, גריאטרים מן השורה. הם חיכו כל כך הרבה
זמן לרגע המתאים, מסתתרים מאחורי האינקוגניטו שלהם. ולבסוף,
שהוא סוף סוף הגיע, הם כבר לא זכרו מה הם תכננו לעשות.

אבל אני? בפעם הראשונה שאני אבחין בהזדמנות, אני אזנק עליה
וארתק אותה לרצפה. ממני היא לא תברח. כזה אני - מאופק מאופק,
אבל מרתק.

אנשים לא יודעים שאני גיבור-על.
הם עוד יראו.