פעם בכמה בזמן אתה יכול בכנות לעצור ולהגיד שעבר עליך יום טוב?
ניסית פעם לעשות משהו כזה? לעמוד לשנייה אחת, לתת לכל
הפסיכופטים האלה לעקוף אותך, להדליק אורות מצוקה, לפתוח חלון
ולנשום? ברגע אחד אתה יכול להשאיר בצד את כל העלבונות, הדמעות
שעומדות לך בגרון? לקנח את האף, להשתעל, להקיא את כל החרא הזה
החוצה ולהוריד את המים?
הרי הכל כל כך מהר, כל כך נוצץ, כל כך לא אתה ואיפה אתה בכלל
בכל הנוצץ והמהר הזה? איפה התמימות שפעם כל כך אהבת? איפה
הכנות, האהבה הטהורה הזאת?
האהבה הזאת שכשהיית ילד ידעת בדיוק איך לצייר אותה, איך לפסל
אותה, איך לחיות אותה והיום אתה צריך לשמוע ילד קטן מדבר
עליה כדי להתרגש? ללכת הצידה כדי שחס וחלילה, אף אחד לא יראה
אותך בוכה?
ועכשיו אתה מתפלא בכלל למה אתה חולה כל הזמן, למה אתה עייף כל
הזמן, למה הקול שיוצא לך מהגרון כל כך חלש ואתה צריך לחזור על
כל דבר פעמיים?
למה אנשים שעומדים מסביבך אומרים שאתה עצבני כל הזמן ואתה כל
הזמן עסוק בלתקן אותם, במקום לחייך ולהגיד "מצטער".
למה לעזאזל אתה מרגיש שהאדם היחיד שהיית מוכן לתת בשבילו הכל
נותן לך להרגיש כמו כלום, למה אתה עושה לבנאדם הזה בדיוק את
אותו הדבר בלי לחשוב פעמיים.
למה אתה יושב ומנסה לכתוב אומנות ויוצאים לך רק קשקושים כאלו
שבמבט ראשון אתה כל כך גאה בהם ויום אחרי אתה לא יודע איך
לעזאזל הזבל הזה יצא ממך, כמו ריח של חלב חמוץ ופירות רקובים
ששתית באיזה מועדון, למרות שהמלצרית אמרה לך לא לגעת אבל אתה,
כמו גבר, תמיד ידעת יותר טוב מכולם.
אז תקנח את האף, תשתעל קצת, תתכופף כדי שהקיא לא יגלוש לצדדים.
יותר טוב מזה לא יהיה לך בחיים: לא אהבה, לא עבודה, לא גאווה -
רק אתה והחרא הזה שהיום אתה קורא לו "אומנות".
אני אעמוד שם מהצד ואצחק.
מתוך לימוזינה אזרוק פלחי לימון משומשים שסחטתי הרגע לתוך
מרטיני. אולי אחד הפלחים יפגע בך ואני אצחק. לא עליך, חס
וחלילה, לעולם לא עליך. אני אצחק על חמש הנקודות שריטאליקס עשו
אתמול בוול סטריט. אני אצחק על זקן בן מאה ושבע שחוטב עצים
במקדש בנפאל. אני אצחק כי הילד המושלם הזה שלי שמצייר לבבות
בגן מדבר איתי בבית על אהבה טהורה.
תספוג את כל החרא הזה היום ואולי פעם אחת, בזמן שהכי פחות תצפה
לו, סוף סוף תקנח את האף שלך וייצא לך משהו טהור באמת,
מבפנים.
יש כאלה שקוראים לזה אומנות, היום אתה קורא לזה זבל, ומחר, לך
תדע, אולי תמצא את הילדות הזאת שוב בתוכך, למרות הכל.
ולמרות הכל, אני אופטימי, סוף סוף. |
