"הכעס שבוקע מתוכי מתפרץ כמו לבה רותחת", הוא חושב עכשיו, "מי
שיכנס עתה, יטבע בתוכה ויישרף כליל". הוא מקמץ את ידו, ומכה
בחוזקה על קיר חדרו, היד כואבת אבל הוא לא נרגע. הוא לוקח כדור
ומטיח אותו גם כן, מתכוון לזרוק אותו על הטלוויזיה ולנפץ את
הדמות שבוקעת מתוכה, אבל עוצר. הוא חלש כל כך, פחדן כל כך,
והדמעות מרטיבות את חולצתו.
הוא יוצא מחדרו והולך ברחוב, הוא מרכז את כל כעסו לזרת ידו
השמאלית. כל דבר בו הוא נוגע נשרף ומתפורר. החנות כלבו
השכונתית, בניין דירות תמים למראה, הופכים במהרה לאוסף של
פחמים שחורים. בית הספר היסודי בו למד, נעלם בין רגע, והמורים
והתלמידים נעלמים יחד אתו. שקית ניילון גדולה שנזרקה על המדרכה
מסתבכת בין רגליו והוא נופל, ונזכר שהוא בסך הכל בן-אדם,
וממילא חנות הכולבו, הבניין ובית הספר היסודי מופיעים חזרה על
האדמה.
במה טעה? הוא שואל את לעצמו. כל ניסיון שלו לתקשר עם מה שקורה
סביבו מביא אותו חזרה לנקודת אפס. מן הכעס הוא עובר לרחמים
עצמיים. הוא הולך לכביש סואן, או רץ ליתר דיוק, ומחכה להידרס.
טבעי הוא שהמכוניות עוברות דרכו אך לא פוגעות בו כאילו הוא
אוויר. טבעי בהחלט בהתחשב בכך שהוא מרחם על עצמו שדבר לא קורה
אצלו כשורה. מכיוון שאפילו נכשל בבצוע משימה פשוטה זו, הרי
ברור לו עתה שניסיונותיו לגשש בחיי היום יום היו נידונים
לכישלון כבר בנקודת הפתיחה.
ממילא הדברים ברורים לו עתה. סוג של השלמה עם המצב הקשה, ולפתע
הוא נזכר עד כמה הוא אוהב את הקיץ. עדיין לא היה קיץ ממש, אבל
היו סימנים מעידים. בזוית מסוימת קרני השמש עברו בין העננים
ובין הבניינים וחממו אותו מעט. הוא נאחז בקרניים ומטפס לעבר
השמש, מזיע... מתחמם ונופל ארצה, אבל... משהו מהחום עדיין נשאר
בתוכו.
מישהי חולפת ממש לצדו, עוצרת ושואלת אותו מהי השעה. הוא עונה
לה בנימוס והיא ממשיכה ללכת. הוא מסיק לפתע כי משהו במבטה
ובעצבות שבעיניה, עושים אותה לאחת הבחורות היפות שראה מימיו.
מסקנה זו, נראתה לו כמו המחשבה ההגיונית ביותר שעברה בראשו
באותו היום.
הוא מסתתר בין השמיכות ומתפלל שהלילה לא יחלוף לעולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.