פעם אחת גלשתי באינטרנט וראיתי באנר. היום לא ממש משתמשים
בבאנרים, הכל זה אנימציות מקפצות ומנגנות שלוקח חצי שעה עד
שמוצאים את כפתור ה"איקס". אבל ראיתי באנר.
בבאנר, שהיה עם רקע לבן, הייתה מצויירת אישה. האישה חייכה.
כמובן שהיא חייכה, אחרת זו לא הייתה פרסומת.
במרכז היו אותיות לבנות על מסגרת כחולה, כי אם לא הייתה מסגרת
כחולה היו אותיות לבנות על רקע לבן, ואז לא הייתי מבין מה
כתוב.

"ניתוחים מיוחדים בתל השומר - שאיבת שומן, שינוי מין, השתלת
אוזניים, הגדלת מוח, ועוד..."
הגדלת מוח? אף פעם לא מזיק. בעיני רוחי ראיתי את עצמי פותר
קוביה הונגרית, עושה תואר בפיסיקה ניוטונית, פותר בעיות
במכניקה קוואנטית, דברים של חכמים.
אם פעם לא הייתי מבריק במיוחד במקצועות הריאליים. בד"כ מצפים
ממישהו כזה להיות טוב במקצועות ההומניים, אבל גם בזה נכשלתי.
חוץ מספורט. הייתי ממש טוב בזה.
בתיכון תמיד היה את הגאון הזה של הכיתה. קראו לו יצחק. נהניתי
לפוצץ אותו במכות. הוא היה דורש כזה, בלי חברים, כולם צחקו
עליו. אבל קיבל מאיות בפיסיקה, המאניק.

אז לחצתי על הבאנר, הגעתי לאתר עם מצגת פלאש חובבנית במסך
הפתיחה והעתקתי את מספר הטלפון על פתק קטן. חייגתי באצבע רועדת
מהתרגשות, תמיד רציתי להיות חכם יותר.
"תל השומר, מדברת דנה".
"שלום דנה" אמרתי, "אה... לחצתי על איזה באנר עם ניתוחים
מוזלים..." התחלתי לגמגם, וזה לא מצא חן בעיניי, כי אני לא חסר
ביטחון עצמי או משהו.
"מיד אעביר אותך למוקד מרפאות חוץ".

"מרפאות חוץ שלום", ענה לי קול גבר עצבני.
"ראיתי פרסומת על ניתוחים מיוחדים".
"כן, אעביר אותך לרופא, זה רעיון שלו. לשים פרסומת
באינטרנט..." הוא צקצק בלשונו, חושב על ימים ישנים וטובים,
שהכל היה פשוט יותר.

"ניתוחים מיוחדים, מדבר דוקטור ליפשיץ".
"שלום דוקטור, אני רוצה לעשות הגדלת מוח".
"אדוני, אני מקבל עשרים פניות ביום מאנשים כמוך, אולם הניתוח
הוא מורכב, מסוכן ויקר, אתה בטוח שאתה רוצה לקחת את הסיכון?"
"אני בטוח, ויש לי מספיק כסף מהכדורגל".
"יפה. תגיע מחר למרפאה בשעה שמונה בבוקר לאבחון ראשוני".

ניתקתי את הטלפון עם חיוך. הכל יהיה בסדר, אני אהיה חכם יותר.
אני אצלצל בדלת של רויטל, ואבקש ממנה לחזור אליי, כי אני כבר
לא כזה מטומטם וחסר רגשות. אני אפתור תשבצים ואזכה בפרסים. אני
ארכיב את הקוביה ההונגרית שתלויה לי על המדף, מבולגנת עוד
מהתיכון.

"בוקר טוב!" קורא לעברי אדם בעל שיער לבן וחיוך עם שיניים קצת
עקומות.
"בוקר טוב דוקטור ליפשיץ", אני עונה. בכיתה י', כשאני ויצחק
עוד היינו חברים וישבנו אחד ליד השני, המורה לאנגלית הייתה
נכנסת, וכולם היו אומרים: "גוד מורנינג מיס כוהן". אני ויצחק
היינו אומרים: "גוד מורנינג מיס בוהן", ומתפתלים מצחוק. אף אחד
לא שמע את זה חוץ מאתנו.
"תקרא לי תומר".
"בסדר, דוקטור ליפשיץ".
"תומר".
"סליחה, דוקטור".
"תמתין פה, אני אכין את חדר הניתוח", הוא אמר ויצא.

מחט נתקעת בזרוע ימין.
תמיד הייתי מרים את יצחק עם זרוע ימין, צוחק וזורק אותו על
הרצפה. הוא היה אוסף את העט, הסרגל והמחשבון שנפלו יחד איתו
כשהחברים שלי היו צוחקים. רויטל הייתה מושכת לי בחולצה ואומרת
שככה לא מתנהגים, ואני ממש מטומטם חסר רגשות. יצחק היה שותק.
רויטל הייתה חוזר אליי אחרי שבוע.
"מרגיש ישנוני?" הדוקטור שואל.
"לא, זה די כואב".
"הבנתי. סימה! תביאי עוד מורפיום!"
"סליחה על הטירחה", אני אומר.
"אין דבר, אתה פשוט בהמה מגודלת".
"תודה, אני חושב".
ליפשיץ מזעיף פניו. "אתה טועה, אתה לא חושב, אתה אפילו לא קרוב
לזה. או! תודה סימה".
שיער בלונדיני ותווי פנים רוסיים היו הדבר האחרון שראיתי לפני
שנרדמתי.

בחלום ראיתי את יצחק, מרים את יד שמאל ועונה למורה על המשוואה
בשלושה נעלמים, את רויטל אומרת לי להפסיק להרביץ, ואת דוקטור
ליפשיץ צוחק. "בהמה מגודלת, חה חה!"

"אני לא רעב".
הכל מטושטש. קיר מלא ציורים של ילדים שרצו תוספת כישרון נגלה
למול עיניי. אני רואה את סימה עוזבת את החדר עם עגלת אוכל
ריקה, חוץ מצלחת אחת עם תפוחי אדמה ונקניקיות.

יצחק קם מהרצפה ומוריד אבק מחולצת המשבצות, רויטל צוחקת, חבוקה
בזרועותיי, ודוקטור ליפשיץ מחייך. אני מתעורר.

"צריך לקחת לחץ דם", אומרת סימה, כמעט בהתנצלות.
זרוע ימין, פעם עושה שריר לרויטל ועכשיו משמשת ככלי להעברת
אוכל אל הגוף שלי.
"תביא את יד שמאל, זאתי עם אינפוזיה".
אינפוזיה, כן.

טיק, טיק, טיק.
"לחץ דם בסדר גמור, תומר תכף יבוא לבקר", אומרת סימה במבטא
רוסי קל. בטח הרבה זמן בארץ.
אני שוכב על המיטה ומסתכל על הקיר עם הציורים. השבלול הימני
יותר יפה מהשמאלי. הרבה יותר.
"מה נשמע? עדיין שומע קולות?"
"לא, דוקטור".
"תקרא לי תומר".
"סליחה".
תומר שואל את המטופלים לשלומם, רק שבחדר יש רק אותי ואת מנחם
עם השתלת האוזניים.
"מה שלומך?" שואל איש בחלוק לבן ופנקס.
"הכל בסדר, תומר".
שתיקה.
"קראת לי תומר?" הוא שואל בפליאה.
"מה הבעיה?"
"אתה כבר מראה אותות חיוביים", הוא מחייך ומשרבט בפנקסו משהו
בכתב לא ברור. אני כמעט בטוח שאם הייתי מביט מבט פנימה לא
הייתי מבין הרבה. כתב של רופאים, נו.
אני נרדם.

למחרת שוחחתי קצת עם מנחם. הוא ממש נחמד, סיפר לי כל מיני
בדיחות ודברים מצחיקים שקרו לו בצבא. מתישהו החלטתי שהגיע הזמן
לעבור לפסים אישיים.
"עשיתי ניתוח להגדלת מוח", אמרתי.
"מה?"
"הגדלת מוח".
"מה?!"
התחלתי להתעצבן, אני שונא להגיד את אותו הדבר יותר מפעם אחת.
"אל תשים לב אל מנחם, הוא עבר השתלת אוזניים ולגוף קצת קשה
להתרגל", אמר תומר, עומד בפתח הדלת.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב", עניתי על השאלה שלא נשאלה.
"מצויין. היום אני רוצה שתלך קצת במסדרון".
"רק עם סימה", אני אומר.
"בסדר" הוא מחייך, "סימה, לכי איתו".
אני עובר לתנוחת ישיבה ומכניס רגל אחרי רגל לנעלי הספורט שלי,
וקם.

מכירים את ההרגשה הזו, שאתם מסתובבים במקום הרבה זמן וכשאתם
מפסיקים העולם נראה נופל? התחושה די דומה אצל מי שקיבל תוספת
מוח. הרגשתי כמו החייזרים בסרט "הפלישה ממאדים" עם הראש הענק
והמוח עטוף בבועה של זכוכית.
"סימה?"
"כן?"
"אני לא מרגיש כל כך טוב".
"תחכה קצת, תוך כמה שניות זה עובר. הגוף צריך להתרגל".
צדקה הרוסיה. אחרי חצי דקה אני עומד זקוף ומושיט את ידי בתנועת
ג'נטלמן, המזמין את בת זוגתו לריקוד.
"שנלך?" אני שואל. סימה מחייכת.

אחרי כמה ימים כבר הקפתי את כל המסדרון פעמיים, בלי סימה.
הלכתי למיטה, חלצתי את נעלי הספורט והתחלתי לאכול מהצלחת את
תפוחי האדמה והנקניקיות שהיו על הארונית ליד המיטה. אני חותך
לפרוסות את הכל בעזרת סכין הפלסטיק, עד שמיטה חדשה נכנסת
לחדר.

אני מדבר עם האיש, הוא דווקא נחמד. מסביר לי קצת על תאוריית
הכאוס, על הצפנה קוונטית. לפעמים היה משתתק, שוכח מושגים ונזכר
רק אחרי כמה שניות. יום אחד הוא ממש הפסיק באמצע.
"פעם זכרתי את כל זה בעל פה", הוא אמר.
"חבל, זה מעניין, הייתי רוצה לשמוע עוד".
"על מה אתה פה?" הוא שאל בלי קשר.
"הגדלת מוח".
"אני על הקטנה".
"הקטנה?!" התפלאתי, "למה שמישהו יעשה הקטנת מוח?"
"לפעמים זה לא טוב לדעת יותר מידי", אמר.
הנהנתי בהבנה. בזמנו לא הבנתי את זה, אבל הנהנתי בכל זאת.
"איך קוראים לך?" הוא שאל פתאום.
"איתן".
"אני יצחק".
"יצחק קירשנבאום?"
"כן! איתן קאופמן?"
"כן!" צעקתי. קפצתי מהמיטה וחיבקתי אותו.

"האמת היא שנראית לי מוכר כבר מהרגע הראשון", יצחק אמר לי אחרי
כמה ימים.
"כן, גם אתה לא השתנית במיוחד, עדיין עם משקפיים".
הוא חייך.
סימה באה ומודדת לי לחץ דם. היא מפטירה ליצחק: "היום תנסה
ללכת".
כשיצחק קם, הוא נפל. סימה עזרה לו לקום. מצאתי על הארונית שלו
קוביה הונגרית מבולגנת, לפני כמה ימים הוא ניסה לסדר אותה
מחדש, התייאש, אמר שפעם ידע לפתור כאלו כמו כלום, ונרדם.

כשיצחק חזר, עייף ומבולבל, הושטתי לו את הקוביה. פתורה.
"יפה, יפה", אמר תומר, שהגיע משום מקום, "אני חושב שאתה מוכן
ללכת".
"דוקטור ליפשיץ," מלמל יצחק, "אני לא רואה כל כך טוב".
"זה בגלל המשקפיים, אתה כבר לא צריך אותם".

לפני שהלכתי, יצחק העניק לי בתור מתנה את הקוביה ההונגרית.
"אני כבר לא אשתמש בזה, קח אותה".
אני מהסס.
"קח, נו!" הוא מפציר בי, "ועשה לי טובה, תזרוק את המשקפיים שלי
לפח בדרך החוצה".

אני מצלצל בפעמון הדלת של רויטל, מתנצל על שהייתי כזה מטומטם
חסר רגישות, ומגיש לה קוביה עם שש פאות באותו הצבע. היא מכניסה
אותי הביתה. אנחנו פותרים ביחד תשבץ ואחר כך רואים ערוץ המדע,
מחובקים. אני מסביר לה קצת על תאוריית הכאוס. היא מחייכת
ונותנת לי נשיקה.

אני מתקבל לעבודה בחברת מחשבים. יצחק הבוס שלי, בעזרת קצת
פרוטקציות ומשיכה בחוטים. הוא קורא לי לחדר ואומר שלא יקרה
כלום אם נשחרר תוכנה עם כמה באגים, כל עוד נעמוד בתאריך. אני
אומר שלא יקרה כלום אם נאחר בחודש או חודשיים, ועדיף להוציא את
הכל גמור. הוא מהנהן בהסכמה.
הוא לא מבין את זה, אבל מהנהן בכל זאת.

למחרת יצחק מכנס מסיבת עיתונאים לכבוד השקת התוכנה הגאונית,
שעתידה לעשות היסטריה, "Rubik-Solver 3000". אני מתפרץ ואומר
שזה עדיין מוקדם. הוא מפטר אותי על המקום, לקול צחוקם של
העיתונאים. אני שותק.
לפעמים זה לא טוב לדעת יותר מידי.