הקטעים הבאים מתארים פרידות מסוגים שונים שנוצרים בתוך החברה
בה אנו חיים לרבדיה, דמויותיה וזמניה השונים. הדימויים נלקחו
באופן שיטתי ממציאות השייט, שכן הים אינו טבעי לאדם,  ואני
אוהב אותו, אולי בגלל זה. וחכמים ישכילו...


נעמדים מול חופיו הלבנים הם בוהים בו ברגעיו האחרונים שחלק
איתם. עוד רגע והוא איננו. הוא יוצא אל המסע שלו, המסע האחרון,
הגדול מכולם, המסע אל עבר הלא נודע. הוא הכין את הכל, העמיס את
הארגזים האחרונים על ספינתו וסיים לקשור את כל המטען אל סיפון
הספינה. כולם מחסירים פעימה ומביטים בו.
הוא משחרר את החבלים הקושרים אותו אל המזח, מושך את חבל ושרשרת
העוגן אל הסיפון, הספינה מתחילה לשוט, הגלים לא סוחפים אותה,
הוא כבר התניע מנוע והחל להתנייע בעזרתו אל מחוץ לנמל.
אולי הם עוד יראוהו אי פעם, אך זה כבר לא יהיה אותו אדם.

לאחר שייט ארוך יחדיו הם החליטו להתפצל. לא שלא היה להם טוב
ביחד, פשוט כל אחד מצא את הכיוון המתאים לו. האחד לדרום מזרח
והאחר לצפון מזרח, לשם תהה מגמתם. עד עתה הסתדרו היטב, מזרחה
היה כיוונם. אך מעתה יש לשים לב לדקויות הקטנות של המחט
המצפינה, יש להביט בכל אחת מקורדינאטות המרחב השונות ולבדוק את
דרכו שוב ושוב. הם תקעו כף לסיים את דרכם הארוכה יחדיו. לבד,
כל אחד מהם ימשיך בדרכו, לבד עם תקווה ועתיד משלו, נפרד.
הם הפנו את גבם זה אל זה, סובבו את הראש בפעם האחרונה, קרצו את
קריצתם האוהבת ולא ראו זה פני זה עוד לעולם.

הם ראו זה את זה מרחוק, בפחד מסוים קידמו האחד את פני זולתו.
לבסוף נפגשו, החליפו מבטים, בחנו האחד את רעהו. הם החליפו
סחורות, דעות, תובנות, והמשיכו במגמתם כל אחד לדרכו. לא לנצח
יחד. לא לעולם לבד.

ספינת ענק שטה אל עבר האיים הנחבאים, אחד המלחים אוזר עוז
ונוטש. סירת ההצלה אשר לו לא תשרוד זמן רב. הגלים הרבים בעומק
הים יכלו את הקרשים וישברו אותם בזה אחר זה. גזר דינו ניתן כבר
ברגע שהחליט על עזיבתו.
יהי זכרו ברוך.

בעמדם מול הנחשול האימתני תפס נער הסיפון את הנערה שאיתו וזרק
אותה למים תוך כדי שהוא קופץ מהספינה. שניהם טבעו מיד, כמעט
ולא נשמעו זעקותיהם ברעמה של הסופה. הספינה ניזוקה בכל חלקיה,
התורן נשבר, המפרשים נקרעו וגם דפנותיה נשברו בכמה מקומות. כל
אנשי הספינה נותרו בלא פגעף למעט רב החובל שעמד על גשר הפיקוד
עליו נפל התורן ונפצע באופן קל יחסית.
ההלוויה נערכה למחרת כשרגע הים מסערתו.

אז יבואו אליו כל יורדי ים. יביטו אל פניהם ויבינו. יבינו
ויסתכלו אחור. ויראו כל מעלליהם כי רעים הם. ויחרטו חרטה גדולה
עד מאוד ויבואו פתח הנמל. ויאמר אליהם הקברניט: 'אם ממאנים אתם
לבוא, אל יהי דבר עמכם'. וישליכו איש מעליו כל אשר להם. ויאמרו
אל אחיהם אשר מצפון ומים אודות הדבר אשר קרה ואודות אשת
הקברניט.
וירא הקברניט באשתו, ויגרשה מעליו. ותטבע ספינתו בים רוגע
וביום בהיר, וכל אשר לו למעמקים ירד לעד.