בשבוע של המילניום הייתי בסיני.בעיקר כי זה היה החוץ-לארץ הכי
זול ולא מסובך שיכולתי למצוא. זרקתי כמה בגדים ופיצ'פקעס
חיוניים לתרמיל והתגלגלתי בטרמפים עד דהאב, משאירה מאחור את
המסיבות הנוצצות וסוף העולם הטכנולוגי של תל-אביב. דווקא היו
לי הזמנות למסיבות, כמה מהן אפילו די נחשבות, אבל העובדה
שהנוצרים סיימו לספור עוד אלף מאז ישו לא ריגשה אותי במיוחד.
עוד סיבה שירדתי לסיני, שכחתי שיש גם ערבים נוצרים שחוגגים את
הסילבסטר. בסיני גם לא היו אמורים להתרגש מבאג 2000. זה דווקא
היה כמעט נכון.רוב המקומיים, גם הנוצרים שחגגו את חג המולד,
באמת לא התרגשו מהבאג. רק כמה מדריכי צלילה זרים (בעיקר
מאירופה) עזבו ויחסית גם היו מעט תיירים. השמועות האחרונות
סיפרו על מלחמה ענקית שתפרוץ במזרח התיכון אחרי שכל המחשבים
יקרסו או שטילים מהכור האטומי בעיקר ישוגרו בטעות וימחקו את
ישראל רבתי.
לי לא היו סיבות לפחד מהבאג. המחשב ואני מעולם לא הסתדרנו.
באי-מייל שפתחתי בי"א בשביל לשלוח להורים מכתבים מפולין לא
ביקרתי מאז הצבא ואת רוב השירים שלי כתבתי גם ככה בכתב יד.
ליתר ביטחון עשיתי שלושה גיבויים, שניים מודפסים ואחד על
דיסקט, והחבאתי במקלט מתחת לבית. שואה גרעינית-טכנולוגית זה
אפס לעומת הזבל שהשכנים זרקו לשם, זה מקום בטוח.
פרדי חבר שלי אומר שכל הסיפור הזה של באג 2000 זה קונספירציה
של האף.בי.איי והפנטגון שאמורה להסיח את דעת הציבור מפלישה
אמריקאית לעירק או משהו. פרדי הוא גאון מחשבים וגאון
קונספירציות וגאון בכלל.
הגעתי לדהאב בערב. אחרי ששכרתי חדר ב"מלון" זולות מקומי
הסתובבתי בתשישות בשוק, לא רואה ולא קולטת כלום, עד שמצאתי
חנות שהיה בה טלפון ושאר אמצעים טכנולוגים. ניסיתי להתקשר
הביתה לספר שהגעתי ושהכל בסדר אבל הטלפון צלצל וצלצל ולא היתה
תשובה.
את שלושת הימים הבאים העברתי כמו תיירת ישראלית טיפוסית.
נרשמתי לכל צלילה אפשרית שהוציאו המועדונים ובערבים יצאתי עם
שותפי לצלילה לבתי קפה המקומיים לאכול סחלב ולרקוד עם טרנסים
בערבית. בצהריי היום השלישי נעלמו מהחוף כל הקבוצות, והצלילות
המאורגנות ל"פעמון" ול"קניון" נפסקו לגמרי.
בפעם הראשונה מאז שהגעתי לסיני הייתי לבד. הלכתי לאכול ארוחת
ערב בבית הקפה שהמלון-מועדון צלילה הפעיל. לקחתי איתי את היומן
וניסיתי לסכם לעצמי מה עשיתי בארבעה ימים האחרונים אבל הבדידות
ואחריה הריקנות השתלטו עלי. זוג ישראלי שצללתי איתם אתמול נכנס
לבית הקפה למלא תרמוס בקפה לפני הנסיעה הביתה, הם זיהו אותי
והציעו לי טרמפ לרמת-גן. נשארו עוד יומיים עד המילניום והיה לי
מספיק זמן להתארגן על בגדים-חברים-מסיבה. אפילו כשהרצתי את זה
לעצמי בראש זה לא נשמע תירוץ מספיק משכנע. חייכתי ואמרתי להם
ש"לא תודה, אני כבר אחזור אחרי הסילסבטר". לא רציתי לחזור
לארץ.
"סליחה? את מוכנה להצטרף למניין?" קול צפצפני משונה החריד אותי
מהרהורי הנוגים. "את ישראלית נכון? יהודייה?" מטר 60 ומשהו,
שיער חום בהיר אפרוחי ופיאות, עמד מולי מחזיק סידור ממורטט
וטלית שנראתה יותר כמו סמרטוט. פגשתי את אריק בפעם הראשונה
שבאותו רגע נראה לי כמו הבחור הכי מוזר בעולם.
אריק תלמיד ישיבה שהתפקר ויצא בשאלה, בערך. בניגוד לרוב תלמידי
הישיבה היוצאים בשאלה שהורידו קודם את הפיאות ורק אחר כך את
הכיפה - אריק הוריד את הכיפה ונשאר עם הפיאות. בן 21 עם תמימות
וניסיון של בן 15 ברח מהישיבה ומהבית והגיע לתל-אביב. בחור
מבולבל שעבד ואכל במסעדה לא כשרה בעליל אבל הקפיד לברך את ברכת
המזון על כל מנה שהגיש למקרה שהלקוחות ישכחו.
הוא, שבגיל 20 נגע לראשונה במחשב, נלחץ כל- מבאג 2000. כשהתקרב
הסילבסטר לא הצליח להתמודד עם חבריו החילונים שהתכוננו לחגוג
את ראש השנה הנוצרי, לא עמד בלחצים יותר וברח לסיני לחפש שלווה
ותשובה. איזו תשובה הוא לא ידע.
אחרי שהזכרתי לו שאני חילונית גאה ושבכלל מניין זה לפחות 10
אנשים ואנחנו היהודים היחידים בחוף, הלכנו למסעדת דגים ואכלנו
ארוחת שחיתות. חזרנו ביחד למלון, שם התברר שהוא ישן בחדר ליד,
ונפרדנו כידידים.
למחרת קמתי בעשר בבוקר. בדיקה בחדר השכן (הדלת היתה פתוחה)
העלתה שאריק כבר נעלם לא לפני שסידר בקפדנות את המיטה ופרש
עליה את הטלית והסידור. המיטה השנייה בחדר היתה סתורה
ומבולגנת. נחו עליה בערבוביה צבעים מסוגים שונים, מכחולים
וציורים לא גמורים. על הקירות היו חמישה ציורים מעורבבים זה
בזה שנראו כאילו חמישה ציירים שונים ציירו אותם. כל אחד בסגנון
האישי שלו. באופן כללי נראה החדר כולו, פרט למיטה של אריק,
כסטודיו לשיעורי ציור.
מלאת השארה ממסע החיפוש העצמי של אריק החלטתי לצאת למסע משלי.
אם אריק המעורער יכול-גם אני יכולה. החלטתי לרדת לחוף בתקווה
שהים ייתן לי השראה. לקחתי איתי את היומן לכתיבת תובנות
ומסקנות ובלוק ציור ועפרונות צבעוניים למקרה שתהיה לי מוזה.
אחרי רבע שעה, שבה הספקתי לצייר את החוף ציור ברמה של ילד בן
חמש ולכתוב ביומן את התובנה "הים עמוק ומתחת לפני השטח יש המון
דברים נסתרים...", ויתרתי על החיפוש והפקרתי את גופי לקרני
השמש הלוהטות.
פתאום הוטל עלי צל. פקחתי את העיניים ולרגע חשבתי שאני שוב
מפנטזת על מציל חתיך ממשמר המפרץ. מעלי עמד גולש בלונדיני כחול
עיניים עם חיוך מסנוור. מבט נוסף בבגדים שלו ניפץ לי את
האשליה, הוא לבש מכנסי שרוואל וגופיה שהיו פעם לבנים אלא
שעכשיו הם היו כל-כך מוכתמים בצבע עד שנראו כמו בגדי הוואי.
"היי אני כריס. אתה בטח אלה,אריק סיפר לי עליך." והושיט לי יד
ללחיצה.
כריס היה צייר מחונן, כל-כך מחונן עד שהוא התקבל לבית ספר
מקצועי לאומנויות בניו-יורק. כמובן שאני אף-פעם לא שמעתי עליו.
הוא למד שם שנה ופרש כי "ציירתי שם את מה שרציתי ולא את מה
שבאמת צריך". מאז הוא מסתובב בעולם ומצייר את הסבל האנושי,
לסיני הוא הגיע בעקבות בחורה שפגש בישראל כשבא לצייר את
חוסר-ההבנה-הישראלי-פלשתינאי. היא עזבה והוא נשאר. לפני
שבועיים הוא פגש את אריק מסתובב אבוד בשוק ולקח אותו תחת חסותו
עד שאריק יתאפס.
את שאר היום העברתי בהסתובבות בחוף ובשוק עם אריק וכריס. כריס
צייר את הזוהמה בסמטאות ואת הילדות הבדואיות היחפות שמכרו
צמידים, ובין לבין גם דיוקני קריקטורות של עוברים ושבים תמורת
תשלום. ככה הוא מתפרנס. הוא שונא את זה. אריק ואני הסתובבנו
בקרבתו. אני חיפשתי מזכרות ואריק חיפש מציאות.
מצב רוחו של כריס הלך והתדרדר בהדרגה ולקראת הערב הוא כבר היה
דיכאוני עצבני ורטנוני. גם הציורים שלו נהיו אלימים יותר
ויותר. בסוף הוא הפסיק לצייר והתלונן שכבר אין לו מוזה, אז
החזרנו את הציוד שלו למלון והלכנו לשתות בבית מלון אירופאי
ששירת בדרך כלל תיירים והערב היה כמעט ריק. המוזג הביא לנו
משקה אחרי משק, על כל כוס שלי הוא הביא לכריס שתיים. כריס
המשיך הרבה אחרי שאני הפסקתי. לאריק אגב הוא לא הסכים להביא,
היה משוכנע שהוא אנדר-אייג'. אמרנו לו שהוא צודק אבל במובן
המנטלי.
כשעמדנו ללכת כריס כבר היה ממש שיכור. הוא חיבק את הכתפיים של
אריק, מתנודד, ואמר לי "את יודעת שהוא המשיח?"
"מה?!" בהיתי בו בשוק, בטוחה שהוא מדבר מתוך שיכרות. אבל כריס
נראה פיקח, מפוכח יותר מתמיד.
"הוא אריה, סמל המלכים, משיח מזרע בית דוד והוא יביא לכולנו
גאולה.".
"את עוד תראי", הוסיף כשלא עניתי, "הוא עוד יעשה נסים."
והשתתק. אריק חייך בביישנות ולא סתר את דבריו. שתקנו כל הדרך
למלון. כשנכנסנו לחצר מלמל כריס כמסכם את השיחה "הוא יביא
לכולנו גאולה ואז אני אוכל לצייר..."
כשכריס פגש את אריק בפעם הראשונה הוא הזמין אותו לכוס קפה
ואריק סיפר לו את כל הסיפור על הישיבה ההורים ותל-אביב. בשיחה
הזאת היתה לכריס "התגלות", הוא ראה בטירוף של אריק גאונות.
במבט המבולבל ומנותק שלו הוא ראה חזון. מאז הוא מאמין שאריק
הוא המשיח. הוא מאמין שהוא השליח הראשון של המשיח ושאלוהים
יגמול לו על שזיהה את המשיח ראשון ועל הנאמנות שלו ויקרה לו
איזה נס.
למחרת נשארתי במיטה עד הצהרים. אחרי מקלחת ארוכה יצאתי החוצה
ומצאתי את כריס בכניסה לחצר מצייר קבצן שכייס את העוברים
ושבים. בניגוד לציפיות הוא לא נראה סובל במיוחד מהאנג-אובר
למרות ששתה פי שניים ממני. הייתי נבוכה ולא ידעתי איך להתיחס
אליו אחרי אתמול בלילה. כריס כנראה ניחש על מה אני חושבת, הוא
חייך ואמר "עכשיו גם את יודעת" והזמין אותי לקפה כאילו כלום.
בעל המלון הביא לנו ארוחה קלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהאיש
הרגוע והחברותי בדרך כלל נראה עצבני והמעיט לדבר. גם ברחוב
הדברים לא נראו כתמול שלשום. נשמעו פחות צעקות תגרנים ונראו
יותר הסתודדויות ומבטים מודאגים. חלק מהחנויות היו פתוחות אבל
הרוב נראו כאילו לא יפתחו היום. הסוחרים שפנינו אליהם בשאלות
הביטו באריק ובי במבטים חשדניים והתחמקו מתשובה. "הם פוחדים
מישראלים" אמר לנו בעל חנות האלקטרוניקה, "יש שמועה שהישראלים
רוצים לכבוש שוב את סיני כשהמחשבים יהרסו. אבל אל תדאגו, זה
יעבור להם מחר בבוקר"
האווירה המאוימת נמשכה לאורך כל אחר הצהרים, השמועות רדפו אחת
אחרי השניה, בריטים, רוסים, אמריקאים. האווירה ברחוב השפיעה גם
עלינו. כריס צייר בקדחתנות את הפחד שבעיני האנשים, אריק נראה
אבוד ומפוחד מתמיד ואני הרגשתי בטריטוריה עוינת. הפתרון הכי
טוב שהצעתי היה ללכת לשנרקל בשונית לפני שיגמר האור לגמרי, כמו
בת יענה ימית שמאמינה שאם תקבור את ראשה במים הבעיות יעלמו.
המים היו קרים מדי ואריק נחנק פעם אחרי פעם בתוך השנורקל.
יצאנו מהמים והתנחלנו לבנתיים בבית-קפה של ערבי זקן שרדיו-טייפ
עתיק זה החידוש האלקטרוני היחיד שהוא מכיר. המחוגים בשעון
זחלו, שקענו כל אחד בתוך עצמו והעברנו כמה שעות בשתיקה שהופרה
בדיבור הכרחי בלבד כמו "רוצים עוד סחלב?" ו-"אני הולכת
לשרותים".
בשעה וחצי לפני המילניום יצאנו מהזולה להתאוורר, הזקן הבטיח
לנו שהוא ישאר פתוח עד הבוקר אם נרצה לחזור. ברחוב עדיין שלטה
הפאניקה ממקודם אלא שעכשיו הצטרפה אליה גם היסטריה דתית שתרמו
הנוצרים וסחפה את כל השאר. נראה היה שהפחד לא היה עוד מפלישה
ישראלית או אמריקאית אלא ממשהו יותר ערטילאי, על טבעי.
אריק שלף מבגדיו את הטלית והסידור והתפלל לבורא עולם אל רחום
וחנון, באותו רגע זה נראה טבעי, אפילו מתבקש. אחד המוכרים
שהכיר אותנו זיהה מתוך הפאניקה את אריק המתפלל ורץ אליו, סוחף
אחריו המון אחרים, בזעקה "התפלל לאללה למעננו, לאלוהים של
היהודים, של הנוצרים, למישהו!". הצעקה העירה את אריק. לשניה
הוא נראה כאילו שפכו עליו דלי מלא מים, המבט שלו נהיה ערני
וממוקד כמו שהוא בטח נראה פעם כשעוד היה עילוי בישיבה. כל גופו
הזדעזע והוא התחיל לצטט באקסטזה, המילים נורות מפיו במהירות
האור. ממש כאילו נכנס בו דיבוק.
כריס נראה כאילו פגע בו ברק. "ההתגלות," הוא מלמל, "זה האות!
זאת ה-התגלות!" כריס זינק לכיוון המלון בריצה מטורפת. תפסתי את
אריק בזרוע וגררתי אותו אחרי בריצה, כשהוא עודנו עטוף בטלית
ואוחז בסידור, בעקבות כריס למלון. כריס כרע על ברכיו בחדר,
מסביבו היו פזורים עשרות ציורי זוועות קרועים לגזרים, וצייר
מתוך אמוק. "אני יכול לצייר! אני יכול לצייר!" מלמל תוך שהוא
מצייר את החוף כעולם שכולו טוב שבו הילדות הבדואיות קופצות
בחבל והכייס הזקן יושב בזולה ומעשן נרגילה. דמעות זלגו על
לחייו בשטף, משחררות את כל מה שנאצר בו. אני לא יודעת כמה זמן
עמדנו ככה, קפואים, והבטנו בו בלי לדבר. במעורפל הייתי מודעת
שגשם התחיל לרדת והתחזק בהדרגה עד שנהיה לסופה. קולות הרעמים
העירו את אריק. הוא הביט בי בהלם מעורב בפחד. "זה הנס שלו, קרה
לו נס." מלמל בבלבול, "קרה לו נס ואני... אני המשיח..." ברק
פילח את השמיים ואחריו היה רעם אדיר. אריק הביט בכריס, בי ושוב
בכריס, וברח.
בפעם השניה באותו יום מצאתי את עצמי רודפת אחרי אחד וגוררת
אחרי את השני. בחוץ היתה סופת רעמים מלווה בגשם שוטף ורוח
חזקה, היה קשה להתקדם שלא נדבר על לראות משהו. בעל המלון עזר
לי להכניס את כריס לחדר.
בבוקר העיר אותנו בעל המלון שבא להביא לנו את הטלית של אריק,
מצאו אותה על החוף. נשארתי עם כריס רוב היום בחדר, הוא צייר את
החוף שנשקף דרך החלון, צייר אותו כמו שהוא, בלי תוספות או
שינויים. נקי אחרי הסערה.
בערב ירדתי לשוק לחנות ה"אלקטרוניקה" להתקשר הביתה. השוק נראה
כמו תמיד, עם סוחרים המכריזים על הסחורה, קצת תיירים וילדות
בדואיות. התקשרתי הביתה, הטלפון צילצל וצילצל ולא היתה תשובה.
התקשרתי לפרדי שסיפר לי שחוץ מזיקוק שפגע בפנס תאורה בעזריאלי
לא הפסדתי כלום, עכשיו הוא מחכה שהקונספירציה תחשף. "happy new
year" נפרד ממני בעל החנות.
חזרתי למלון. כריס ישב בפתח החצר, התיישבתי לידו בשקט. יושבים
בשקט ולא מדברים. מסתכלים ביחד על קבצן שכייס את העוברים
ושבים.
"את יודעת," שבר כריס את השתיקה, "זה נראה רעיון לא רע לקחת
ממנו כמה שיעורים."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.