15 שנים באותו בית, מתוכן רק עשר נחשבות. אני מכירה אותך כל
החיים שלי - הכי טוב אולי, או לפחות ככה זה היה אמור להיות.
ועכשיו, אחרי עשר דקות של התבוננות, אני מגלה עולם חדש - שלא
הכרתי. זה בכלל לא כך. את אולי האדם האחרון שאני מכירה, למרות
שאני אמורה...
ופתאום מצטערת על כל אותן שעות שקיללתי אותך וכעסתי ושנאתי.
דברים כל כך תפלים בעולם כמו שלנו, שבו המוות מחכה לאדם ממש
מעבר לפינה. אז מה, אני שואלת את עצמי. מה עכשיו? העצב על
השנים המבוזבזות. וכמה עוד יהיו? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.