הלקי אותי בשוטי עשבים
כפות אגרר באבק פרסותיך.
את, שנתת בי טעמי שיניים
ואסרת את דמי לעולמים

בואי גבירה ושפחה וזונה
לאלף אדונך, משרתך הפרוץ

נתגלגל עלי מרבדי נעצים
נאמץ כל שריטה ודקירה אל הנצח

בוודאי חשבת שיהיה זה קל
כשתאמרי: "אתה שלי".

הנה הוא אוחז בי שוב
בקוריו הדביקים מחבק אותי
אל הסיוט

"אתה שלי" הוא מכריז
בפכפוך אלכוהול
"שלי"
אני מקיא בפינת הבר.

שלם את המקדמה
זהו זיכרון דברים
אשר אין ממנו חזרה.

אל תחפש שחרורים
באותיות הקטנות

הערות השוליים רק
אוחזות בעמודים מתוך הרגל

חתום,
אתה כבר שלי.