ובחושך רואה את הסיוט שלי,
סותם לי את הפה, ומשאיר אותי חסרת אונים,
הוא נכנס דרך החלון,
כל פעם, מאותו החלון.
אני לא מפחדת, אני נמצאת בחדרי, וזה הרי המקום הכי בטוח שיש,
רק החושך הזה מכניס לי את הסיוט מהחלון.
הרצון הוא ברור, לקום כמו גדולה, לסגור את החלון לגמרי, ולחזור
לישון,
אבל אם הסיוט שלי נמצא שם בחוץ, מחפש אותי,
כשהוא ישמע את החלון נסגר, הוא יידע איפה אני, ויבוא.
ואם רק הייתה לי סכין, כאן במיטה מונחת לידי, אולי זה היה נותן
לי קצת ביטחון,
אבל מה יחשבו על זה, ומה זה יאמר עליי בעצם,
הרי לא לי יש בעיות,
הבעיה היא בכל העולם המסריח הזה, שלימד אותי על סיוטים כאלה.
שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן את העולם,
אולי רק לגרום לי לשכוח,
לגרום לכל אחד מסוייט לשכוח,
לשכוח את שלמד מהחיים על סיוטים. |