חלק ראשון (כדור זעם)

אתה צועק ואני אוטמת אוזניי, אני מדברת ואתה מכסה אוזניך.
שנינו מדברים אבל איש לא באמת מקשיב. אתה רק חוזר על עצמך כל
הזמן ומתגונן במקום לנסות ולהבין מה אני באמת רוצה לומר.
אני לא רוצה להתקיף ואני לא רוצה לריב.
אני מנסה לבקש לעשות פשרה, להניח בצד את כלי הנשק אבל אתה כל
הזמן חושב שאני מכוונת עליך את הקשת ומכינה את החצים
המושחזים.
אני לא יודעת. אולי באמת הבעיה רק אצלי. אולי אני באמת דורשת
יותר מידי. אולי אם הבעיה חוזרת על עצמה אצל כל הגברים שיצאתי
איתם, גם אם זה נראה בהתחלה שלא, זה אומר שמשהו בי לא בסדר.
אני לא מבינה. באמת שאני לא מבינה.
אני רק מתאכזבת כל הזמן והציפיות שלי כל הזמן נשברות להן
ומתנפצות.
אני מביטה עליך כשאני שוכבת לצדך במיטה. שנינו שותקים וכל אחד
מביט למקום אחר. אם לא הייתי עוצרת את הוויכוח, צלחות עוד היו
עפות...
אני פתאום מרגישה כל כך רחוקה ממך, כאילו אתה זר לי ורק לפני
זמן קצר עוד התגלגלנו במיטה ואמרנו והראינו אחד לשניה כמה
אנחנו אוהבים זה את זה.
ויש בי מין משהו ריק, והתהום בינינו זועקת.
אמרתי לך בפעם שעברה שאנשים שונים וזה טבעי והדיעות שלהם שונות
וראיית העולם לא תמיד זהה וזה בסדר.

פעם הייתי נאיבית. חשבתי שקשר טוב זה קשר שאין מריבות ואין
חיכוכים. היום, איתך, אני יודעת שזה לא ככה. איתך אין לי צורך
אמיתי לשבור את הכלים ולהפסיק את המשחק. אני לא חושבת שהבעיות
שלנו חמורות עד כדי כך שהן בלתי ניתנות לפתירה, למרות שלפעמים
אני מרגישה איך אני ממש מתוסכלת.
אני מרגישה שאנחנו לא מחפשים את גשר הזהב, זה שיגשר בינינו ואז
נוכל לעבור את התהום בבטחה.

יש בתוכי כדור זעם גדול עטוף בכאב ובתקווה שזה ישתנה אבל משהו
בתוכי אומר שזה לא.
אולי אני צריכה להשלים עם זה ולנסות להתגבר על החסכים הרגשיים
שלי.
משהו בתוכי אומר שמצד אחד זה יהיה בסדר ואנחנו נמשיך כרגיל.
משהו אחר צועק לי שזו תהיה אשליה אופטית ואז פתאום זה יחליד
ויתפורר מתחת לרגליים עד שנקרוס.
זה יהיה משהו שהוא בניגוד לצרכים ולרצונות שלי ושמצד אחד יהיה
לי טוב כי אנחנו יחד ומצד שני, אני ארגיש (אם לא כל הזמן אז
לפחות פעם בכמה זמן) איך שזה הורס אותי לאט לאט ואני בטח אהיה
ממורמרת.

חלק שני (בלבול וכאב)

לא הצלחנו.
אני מרגישה שזה כישלון אישי שלי. בהתחלה רבנו, השלמנו וזה היה
רק למראית עין כי לא באמת ישבנו ופתרנו.
פתאום התחלת קצת להתרחק ולחוש כמו אריה פראי בכלוב. פתאום
ביקשת הפסקה של שבוע כדי לחשוב ולשקול דברים. פתאום אני כבר לא
צד בעניין, רק אתה מחליט. חיכיתי יומיים ולא יכולתי עוד. זה
כמו שאסיר הנידון למוות מחכה לרוע הגזרה - להשתחרר לחופשי או
להכניס הראש תחת חבלו של התליין.
אמרת שזו מן תקופה שלך שבה אתה רוצה להיות לבד. שזה לא שאני לא
מספיק טובה ושתלך לחפש מישהי אחרת. לי זה נשמע כמו משהו מופרך
שבנים אומרים כשהם זורקים מישהי.
אני מרגישה חרא, כל כך חרא. מצד אחד מבינה, מצד שני מתרעמת.
אני בוכה ואתה נשמע כל כך אדיש ואני כבר לא מסוגלת לשמוע כמה
שאתה אוהב. איך אוהב ועוזב? איך בנאדם שאוהב יכול לפגוע ככה?
למה זה כל הזמן קורה? לא פלא שלוקח לי כל כך הרבה זמן להתאהב
ולהיקשר, משהו בתוכי מפחד לתת לאדם השני נשק, את הנשק הכי חזק
וכואב כדי לפגוע בי מתישהו.

הוא רוצה להיות קצת לבד. הוא הרגיש שאני חונקת אותו. לא ברור
לי איך אפשר לחנוק מישהו שנפגשים איתו רק בסופי שבוע, אבל
שיהיה.
הוא רוצה קצת שקט, אז הוא יקבל. המון. כמה שהוא רק צריך.
מעניין אותי לדעת אם זה באמת מה שיעשה אותו מרוצה, אם הוא
מעדיף לוותר על הזוגיות שלנו בשביל השקט הזה.

הרסתי לו את הביטחון בקשר, אולי בעצם מעולם לא בניתי אותו, וגם
אצלי הוא לא היה מופרז ובמקום לעבוד עליו, טיאטאנו אותו מתחת
לשטיח עד שזה התפוצץ לנו בפנים. חבל לי, כל כך חבל לי.
הוא רוצה שיהיה לי טוב, אבל הוא לא מבין שאני אהיה הכי מאושרת
בעולם כשהוא לצדי?!
הוא אמר לי שהוא עושה את זה בשבילי. אז למה אני מרגישה שהוא
משקר? אמרתי כמה פעמים עד שהגרון כאב שאני רוצה אותו ולא אכפת
לי, והוא אומר שזה בשבילי, כדי שלי יהיה טוב.

אני נכנסת להתקלח ומתלקחת בבכי ובכאב ואני לא מבינה. פעם הייתי
כל כך תמימה, חשבתי שהאהבה מנצחת תמיד, שאם אוהבים באמת אפשר
להתגבר על הכל.
ואפילו לא נתת לי הזדמנות לנסות. לא נתת לנו הזדמנות לנסות.

אני מרגישה כמו שבר כלי וחושבת עליך כל הזמן.
אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך, אף פעם לא רציתי
והצטרכתי מישהו כמו שאיתך ואף פעם, למרות הוויכוחים, למרות
שלפעמים רמזתי לפרידה בעצמי, לא היה לי כל כך טוב עם מישהו כמו
שטוב לי איתך.
ואני לא קולטת שזהו, זה נגמר.
אני כבר לא אוכל להריח אותך, לא אוכל לגעת בך, לראות אותך,
ללחוש לך כמה שאני אוהבת וכמה שאני מתגעגעת, להיות איתך,
להרגיש חופשייה ובטוחה איתך, לדעת שאתה שלי ואני שלך.
כל כך הרבה עברנו יחד, אבל זה כאין וכאפס לעומת כל מה שיכולנו
עוד לעבור.
פתאום כל מה שהאמנתי וכל מה שהכרתי מתמוטט. פתאום אני לא
מאמינה שבאמת אהבת אותי, כל מיני תסריטים ותרחישים גרועים
מתרוצצים בראש. אני כבר לא יכולה ולא מסוגלת להאמין בכלום
ולשום דבר.

אמרת שאתה מרגיש שאתה לא מספק אותי, שלא טוב לי איתך, שאתה לא
מספיק טוב עבורי. אמרתי שלא הכל מושלם, אבל אתה הכי מושלם
בשבילי. פתאום כל הקלישאות צצות ונראות הכי הגיוניות בעולם.
הוא לא מבין, או לא רוצה להבין.
כנראה שבמו ידיי הרסתי הכל.

ניסיתי להילחם, ניסיתי לדבר אל לבו, להסביר, אבל עד כמה שזה
נראה לי, הוא לא מאושר כרגע איתי וזה הכי חשוב לי שיהיה מאושר
גם אם זה לא בגללי.
כשאני בוכה לו בטלפון, זה כדי לבטא את הפחדים והרגשות שלי, לא
כדי להשיג אותו מחדש. אני מרגישה כל כך פתטית לרדוף אחרי מישהו
שלא רוצה בי מספיק והמשפט "למה זה מגיע לי?" רץ לי כל הזמן
בראש.
אני כבר לא יודעת להניח את האצבע על הסיבות.
למה?
למה זה קרה ואיך כל כך מהר?

חלק שלישי (קינה)

זהו. כנראה שזה נגמר. יום למחרת אני כבר לאט לאט מתחילה להשלים
עם זה. אולי אני רגועה מדי, שקטה מדי. אולי עוד כמה ימים זה
יתפוצץ לי בפנים. אולי זה עדיין לא התעכל בפנים. אולי אני
מדחיקה, עדיין מקווה שעוד כמה ימים הוא יתאפס על עצמו ויתחרט
ויגיד כמה שהוא מתגעגע ולא יכול בלעדיי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע באשליות, אפילו שהן מפתות.

הוא רוצה שנשאר ידידים כי אני חשובה לו.
גם הוא לי. אני נקרעת.
איך אני יכולה לא לדבר איתו ולא לראות אותו? להתנתק?
מצד שני, אם אני לא אנתק, אני אהרס מבפנים. אני לא אוכל להיות
חופשייה איתו לגמרי, אני לא באמת אוכל להמשיך בחיי.
לא שאני יכולה לחשוב בכלל על מישהו אחר עכשיו, אבל ככה זה
בחיים לא יקרה. אני יודעת שכאשר אני אדבר איתו ואספר לו על
היום שעבר לי, אני אשבר בפנים כי אני לא אוכל להגיד מה אני
מרגישה.

אני שוכבת לבד במיטה, בחושך, טומנת את הראש בכרית ולא בוכה.
הדמעות כבר לא יוצאות.
אני בוהה בקיר ועוצמת עיניים ונזכרת במה שהיה, עוברת זיכרון
זיכרון.
כמו כשמישהו יקר לך עובר לעולם הבא. אתה מכחיש, שונא אותו על
שנטש אותך כשאתה זקוק לו יותר מכל ואז אתה חושב עליו כל הזמן,
משחזר את הרגעים הטובים ורק אז יכול להרפות.
וכל האירועים רצים לי כמו בסרט דוקומנטרי: הפגישה הראשונה,
הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה ששכבנו, הפעם הראשונה שעשינו
אהבה (כמה צחקתי על הביטוי הזה בזמנו), הפעם הראשונה שאמרת
שאתה אוהב אותי ושאני החזרתי לך. כשבאמת הבנתי כמה אני אוהבת.
הריבים, הסילבסטר, המתנות, ההודעות ששלחת לי ומחקתי את כולן
בשעת כעס, המבט שלך, הנשיקה שלך. אפילו סתם להתחבק במיטה
כשקמים בבוקר או כשהולכים לישון או כשסתם לא בא לעשות כלום
באמצע היום של שבת.
הימים יהיו ריקים בלעדיך, המיטה שלי תהיה ריקה בלעדיך. הצחוק
שלך לא יתגלגל בבית שלי, האף שלי והפה שלי יהיו ריקים בלעדיך,
הגוף שלי יהיה ריק בלעדיך, הלב...
אני.

זה יעבור מתישהו, אני בטוחה. הכי מעצבן אותי שאנשים אומרים לי:
"לא נורא, יהיה מישהו אחר. יש הרבה דגים בים".
מה אכפת לי מדגים אחרים? אני רוצה את הדג שלי!
הדג שהסתובב באקווריום שלי ושחייך אליי כל בוקר וכל לילה.
הדג שלי.
כבר לא שלי.

פתאום להשלים עם הריקנות, עם המציאות שאליה התרגלתי ופתאום היא
מפסיקה. פתאום להסתובב ללא מנוחה בכל מקום בלי לדעת מה לעשות
עם כל האהבה הזאת שמציפה אותך, עם כל הרגשות האלה שאתה לא יודע
לאן אתה אמור לזרוק אותם פתאום.

כנראה שהדרך היחידה שלי זה לכתוב קינה על היחסים שלנו, על מה
שהיינו פעם ולעולם לא עוד. דרך להירפא ולהמשיך הלאה, למרות
שאני עדיין באיזושהי נקודה לא מעוניינת בזה.

לא משנה מה אני אגיד ולא משנה מה יקרה,
אני לעולם לא אוכל לשנוא אותך ולחשוב עליך דברים רעים.

אני יותר מדי אוהבת אותך בשביל זה...

בהצלחה בהמשך דרכך ואני מקווה שתמצא את זאת שתעשה אותך מאושר,
כי מגיע לך.


6/4/04