את, אותה ילדה שלאבא שלה קוראים זולה ולאמא שלה סטלה ויש לה
שני אחים- צ'ילום ושאכטה,
את מכאיבה לי, את מכאיבה לי כי את מזדהה, כי את מחזירה אותי
אחורה.
אני שומרת על השם הבדוי שלך כי את שמרת עליו אז זה נתון בידייך
אם לחשוף אותו או לא.

ההזדהות שלך באה באיחור, רציתי אותה אז כי אז היא הייתה עוזרת
לי אבל עכשיו היא פוגעת כי עכשיו כשאני לא צריכה אותה, אני
מרגישה את ההזדהות שלך ואת עומק ההבנה שלך ואני קולטת כמה
הייתי צריכה את זה אז.
עכשיו אני חוזרת לעבר, אני עוברת כל שלב והלחץ מופעל עליי,
ואני לא יודעת אם אני רוצה לחזור או לא, אם אני הייתי מעדיפה
לחזור לשם עם ההזדהות שלך, או להישאר פה עם ההזדהות המאוחרת.
בא לי לחבק אותך ובו בזמן לכעוס, גרמת לי להבין משהו שאני לא
יודעת אם רציתי להבין, שמת לי את זה מול הפנים והבהרת לי שלא
הייתה לי עזרה אז ואף אחד שיזדהה איתי.את לא צריכה להרגיש אשמה
או משהו כי אני לא באותו מצב ובאמת שזה לא משנה לי.

עברתי את זה לאט אבל עברתי, אין לי את זה יותר ואת יודעת מה זה
זה, אני לא אוהבת אותו פחות אלא בצורה שונה, ורואה אותו מדרך
אחרת ומצד אחר- וזה טוב לי. אני מדברת איתו הרבה והוא מאוד
עוזר לי, למרות שאני לא בטוחה שהוא רואה את זה.

ילדה שלי, את לא צריכה להרגיש קרועה בינינו כי זה לא המקום
שלך, והמקום שלי זה לא איתו, אלא לצידו ואני אוהבת את המקום
הזה ואלחם עליו בכוח כי הוא עדיין יקר לי ותמיד יהיה, וגם את
תמיד תהיי וזה באמת מובן מאליו.