לפני זמן מה, לראשונה בחיי, הייתי עם אחי ב"פוסט וודסטוק"
ו"במכה האלטיסטית" של ישראל, או בשם הנודע יותר רחוב שינקין
ת"א.
ההלם התרבותי הכה בי בכניסה לרחוב, מעין גרסת "אוף ברודווי"
למנהטן. אלפי ילדי פרחים מזדקנים, אלפי ילדי פרחים מחודשים
המתקנאים באבותיהם, איך אומר המשפט העתיק: הגראס של השכן תמיד
ירוק יותר.
ישבתי במסעדה חביבה למראה עין דרומית לא מזוינת, שכנראה המלך
מידאס בעל מגע הזהב מהמיתולגיה מצפה להם את השניצל, אחרת לכו
תסבירו חתיכת עוף בארבעים ש"ח.
הדלקתי לי סיגריה והזמנתי ארוחת בוקר, שכוללת ביצה מקושקשת עם
שלל גבינות, קפה ומיץ תפוזים, כדי להראות כאחד מהמוטנים
המקומיים. בשאכטה הרביעית בערך נחנקתי. לא, לא מזה שהמלצרית
שאלה אותי: "הקפה עכשיו או אח"כ"? ואני לתומי אמרתי עכשיו,
מתוך מחשבה על השילוב האוניברסלי של קפה וסיגריה. הקפה הוגש לי
ביחד עם מיץ התפוזים. נחנקתי מאדם שעבר לידנו, בעל שיער בהאפרה
למתקדמים, עם מעיל ניטים שחור וגי'נס קרוע בברכיים, כמו לקוח
מתוך הופעה של זי זי טופ.
אגב זי זי טופ, נורא קיוויתי לראות שם את יעל בר-זוהר או איזה
"סופר מודל" אחרת. היחיד שעבר שם היה יובל מנדלסון (השייגעצ
הזה), שריתק את תשומת הלב הבוהמיינית הפנימית של הסובבים.
בכל מקרה, עלמות חן לא חסרות שם. עברה לידנו, למשל, בלונדינית
כחולת עיניים, שחרחורת כחולת עיניים וברונטית כחולת עיניים וכך
הלאה, עד שהתחלתי לתהות אם זה אמיתי או שהאופטימטריסטים עובדים
שם שעות נוספות. בכל מקרה, לפי כמות המבטים ההדדיים בינינו
לבינהן הבנתי דבר אחד, רואים לתל אביבים רק כחול בעיניים.
החניה, בעיה ידועה בעיר בכלל ובמקדש בפרט. האוטו חנה במה
שהסתבר בדיעבד כמנזר אסור בארץ הקודש. למזלנו שמענו את זה רק
כשנסענו חזרה ורק במזל לא חטפנו קנס מפקחי חניה עם רצח
בעיניים, שכלי הרצח היחידי בו הם משתמשים, כמה פשוט, הוא עט
ודף נייר.
האוכל במסעדה היה בעל טעם לא מוגדר, או בעצם כן מוגדר, רגיל
מאוד. רק מה, אני אכלתי מקושקשת "שינקנאית" שנראתה לי כמעין
מטאפורה למקום עצמו.
סיימנו את הארוחה, וכבר הרגשתי כבן המקום. משקפי שמש "בולה"
תלויים על הראש, שיער בלונדיני(טבעי, אגב, עיין ערך "חוצן")
מסודר בקפידה והתחלנו לנוע לכיוון נחלת בנימין הסמוכה. צפיפות
בלתי נסבלת גרמה לנו לבחור בדרך קיצור, מעין מדרגות שיורדות
כמו לרכבת תחתית בחו"ל, רק ששם לא רכבת ולא קרון, אין תכלית
בתחתית.
במעבר לכיוון העלייה מהמבנה ההזוי הזה נתקלתי באבטיפוס מקומית,
שכנראה מכירה את המקום הזה עוד כשארלוזרוב היה שם לא רק כשלט.
לבושה בסחבות, עם פרצוף מקומט ונחנקת מעוד סיגריה, היא נראתה
לי ממש כמו לקחו אותה מתוך סרט של הגאון הספרדי אלמודבר.
לנחלת בנימין עצמה נכנסנו לאחר בדיקות קפדניות של שני מאבטחים
שדיברו בפלאפון תוך כדי בדיקה. לא יודע איך מגדירים את האומנות
שם, שוליים, אנטי מיין-סטרימית. התאימה לי יותר הגדרה של ילד
קטן שעבר שם ואמר לאמא שלו: איכס, זה מכוער!
הסתובבנו קצת במקום שמוכרים בו מראות עקומות, שמשקפות יותר מכל
את הפולקלור שיש שם.
הרגשתי את חובת השירותים קוראת לי. עצרנו באיזו גלידריה ובזמן
שהזמנתי טירמיסו ופיסטוק כאנלוגיה על התפוזים והקפה ממקודם
שאלתי את בעל הבית איפה השירותים. הוא ענה לי:" למעלה, אבל
צריך מפתח".
אז התבהר לי הכל ברגע אחד: עליתי למעלה, לשינקין, ואני צריך
מפתח כדי להיכנס לשירותים הלאומיים של המדינה.
דרך אגב, מבחינתי אני חוזר לשם מחר. |
