מעוז צור ישועתנו
לך נאה לשבח
אולם אנחנו
כבר לא יכולים
אב הרחמים
ואדון כל הזוועות
אנחנו כ"כ צעירים ויפים
ואף כי רובנו מתים
החיוך כבר קפוא ולא מש, משפתינו
צלקות מכסות את גופותינו
אנחנו רק מרגישים
וכל דגדוג של מחט כואב ופוצע
צור לבבנו וחלקנו, מדוע
החומות הבצורות חדירים לחודה של מילה?
ומתמוטטים מול חיצי הדמעות?
האם לא בני הענק אנחנו?
עריסתנו היא ערש ברזל ושוקינו איתנות כשיש ונחושה
אולם אנחנו כבר לא יכולים
הכאב לעולם אלוקים?
אנחנו לא יכולים לו,
לרגש שנוגס ובוטש ודורס ורומס אותנו בלי כל רחמים
ומותירנו אילמים משוללי כל הגיון וצלם
אנחנו כ"כ צעירים ויפים
ואף כי רובנו מתים
מעוז גבורה
צור הישועה
שבח נותנים לך כל צבא מרום
וגם אנו ואברינו שנטעת פיסלת ופילגת בנו
היינו אמורים
אולם אנחנו כבר לא יכולים
כי כבר כולנו מתים.