(ליום השואה)

על הדשא יושבת בחורה בלבוש קיצי, מעשנת ומשוחחת עם שני בחורים
ארוכי שיער. איש עסקים לבוש חליפה כהה ונושא מזוודה עובר
בצעדים מהירים. אישה דוחפת עגלה. נער עם חולצה סגולה נשען על
העץ, קורא ספר שעטיפתו צהבהבה. מהספריה יוצאות שתי נשים
מבוגרות, משוחחות ביניהן בקול רם. בקומה השניה נפתח חלון, איש
מזוקן מביט החוצה. בחור ובחורה יושבים על הספסל, בחורה משעינה
ראשה על כתף הבחור. איש קירח עומד בסמוך לכספומט, מסתכל סביב.
מאבטח לבוש מדים כחולים מנופף למאבטח אחר. אמא רוכנת לעבר בתה
הקטנה, המלקקת גלידה, ומנקה את פניה. מספר שעונים דיגיטליים
מצפצפים. גבר גבה-קומה מסתכל בשעונו: מוזר, אצלו כבר עשר ודקה.
רוכב אופניים חולף על פניו, ועל פני שלוש חיילות ההולכות
בכיוון השני. איש מבוגר חובש כובע יושב על ספסל אבן, מעיין
בעיתון. ילדה מתכופפת ללטף חתול. בחור ששערו צבוע אדום עומד
ומעיין בלוח המודעות. שלושה נערים ונערה עוסקים בהקמת מה שנראה
כבמה. שניים נוספים סוחבים כסאות פלסטיק ירוקים.

יבבה מתחזקת לפתע, אופפת את הכל ומתייצבת על טון קבוע, הנשמע
כמתרחק ומתקרב בו-בזמן. הצפירה החלה.

הנער עם החולצה הסגולה סוגר את הספר, ונעמד. רוכב האופניים
בולם, מניח את האופניים על המדרכה ומזדקף. הבחורה מכבה את
הסיגריה, והיא ושני הבחורים שעימה קמים. סוחבי הכסאות מניחים
אותם. נעמדים כולם. הגבר גבה הקומה מביט בשעונו: אצלו עשר ושתי
דקות.

האוויר עומד.

הבחורה שנשענה על כתף הבחור אוחזת בידו. הוא עומד כשרגליו
פסוקות מעט ומביט על ההתרחשות. היא משפילה מבטה לרצפה.

גם המאבטח מסתכל מטה. הוא מבחין כי נעליו כבר בלויות, ועוד מעט
קט ופתח ייקרע בנעל השמאלית, השחורה.

האיש הקרח בוהה בנקודה לא ברורה. צמרמורת עוברת בעורפו.

הבחור ששערו צבוע אדום חושב על סבא שלו.

שלוש החיילות עומדות זו בצד זו. הימנית מנסה לחשוב מחשבות
עצובות. מריצה לעצמה תמונות ודימויים של מחנות השמדה. זה לא
עובד. מחשבותיה בורחות למקומות אחרים.

עשר שניות עברו.

איש העסקים מרגיש פתאום שהוא עדיין מחזיק במזוודה.

המבוגר חובש הכובע מרוכז בעצמו, פנימה. הוא נד בראשו קלות מצד
אל צד, ניעות קלות, כמעט בלתי מורגשות, ונראה כאילו הוא ממלמל
דבר מה.

האישה עם העגלה סוקרת את פני האנשים שלצידה. התינוק בעגלתה
אינו רואה אותם: אליו ניבטים השמים, שהפסיקו לנוע לפתע,
ובאוזנו הוא שומע צליל יחיד.

הילדה שליטפה את החתול עומדת, ידיה מאחורי גבה, רגליה צמודות,
מבטה קדימה. החתול מתחכך עוד קצת ברגלה ואז רץ משם.

עדיין צפירה.

עורב קורא כמה פעמים.

אחת הנשים שיצאו מהספריה עוקבת במבטה אחר החתול הרץ לו אל
השיחים. האשה השניה מהורהרת.

איש העסקים מתכופף, מניח את המזוודה על המדרכה ומזדקף בחזרה.

המאבטח עובר להסתכל בנעל השניה. היא עוד בסדר.

החיילת האמצעית לוקחת נשימה עמוקה. רעד עובר בגופה.

אחד הבחורים ארוכי השיער מבחין כי הוא עמד עד כה עם הידיים
שמוטות לצדי הגוף. מבלי לדעת מדוע, הוא משלב אותן מאחורי גבו.

הנערה שעסקה בהקמת הבמה סוקרת את פניו של הנער שעומד לצדה. הוא
מבחין בכך ומסתכל אליה. שפתיה מתעקלות לחיוך קל. הוא אינו
מחייך, ורק מביט בה.

ארוך השיער השני מהרהר, מה יעשה אם הטלפון שלו יצלצל פתאום.
האם יתעלם, או ינתק, או יענה.

העורב קורא שוב, ואז עוזב את הענף עליו ישב ומתעופף לכיוון
שלולית המים.

לתחום הראיה של התינוק נכנס ענן יחיד, קליל.

החיילת השמאלית מסתכלת על העורב.

כמוה עושה גם החתול.

הבחור ששערו צבוע אדום עדיין חושב על סבא שלו.

ארוך השיער מגיע למסקנה שאף אחד לא יתקשר עכשיו: צפירה זה בכל
הארץ באותו הזמן.

המזוקן בקומה השניה נושך את שפתו התחתונה.

היבבה נחלשת ואז מפסיקה. יבבה מרוחקת יותר מפסיקה גם היא. תמה
הצפירה.

הקיצית וארוכי השיער מתיישבים. איש העסקים נאנח, מרים את
מזוודתו וממשיך ללכת. חוזרים ללכת גם האישה עם העגלה, נשות
הספריה, המאבטח והחיילות. הנער עם החולצה הסגולה מתיישב, וכך
גם האיש עם הכובע והבחור והבחורה. רוכב האופניים מרים את
אופניו ועולה עליהם. נושאי הכסאות ומקימי הבמה חוזרים לעבודתם.
הבחור ששיערו צבוע אדום חושב על סבא שלו, אך חוזר להסתכל
במודעות שעל הלוח.

הגבר גבה הקומה רושם לעצמו בזכרונו: צריך לכוון את השעון.