זו לא הפעם הראשונה שאני בורחת מהחלטות.
אני מנסה להתעלם או לדחות את מועד ההחלטה ,אבל בסופו של דבר
אני תמיד מפסידה.
אולי כשיהיה לי זמן אני אחשוב על זה. אבל עכשיו אני מעדיפה
לשכוח מזה, לברוח מזה.
כשאני פתאום זוכרת הבטן שלי מתהפכת וגועשת כי אני מפחדת.
איך אפשר לחיות בפחד?
מתי אוכל להשתחרר ממנו להתגבר עליו?
למה רק כשאתה לידי אני מרגישה בטוחה? או אהובה?
כי לבד אני מרגישה כל כך אבודה ובלתי נראית.
כל כך הרבה שאלות ואין לי תשובות!
אומרים לי שאני אבין לבד, אבל אני לא מצליחה לראות כלום בגלל
האפלה באופק, והבילבול ששולט בי.
רק שקרים אני מוצאת אחרי שחיפשתי אותך ורציתי להיות קרובה
אליך.
אני נפש בודדה שעומדת מול החלטה כזו גדולה.
יש כאלה העומדים לצידי, אך הם שותקים ורק מסתכלים.
עם כל רגע שעובר אני נשברת יותר ויותר.
על חבל עדין ודק אני הולכת לקראתך, מקווה שתקבל אותי ותחמם
אותי.
אצליח בסוף לגלות את החופש הניצב מולי והאבן שבליבי תיפול ארצה
ותתנפץ לרסיסים.