הבוקר התחיל כמו כל בוקר סטנדרטי בחיי. השעון מצלצל ב-8:07
דקות בדיוק (7 דקות, אבל חוסך פקקים). העיתון מלא כרגיל בחדשות
רעות. הודעה במשיבון מלקוח שיש לו "מקרה דחוף" והוא ממש, אבל
ממש מתנצל שהוא מטריד בשעות כאלה. כן, זה עוד יום בחיים
הבינוניים שלי. אני ניגש לבדוק את הדואר בתיבה. ערמה של
פרסומות סתמיות ממתינה לי. פעם זה הרגיז אותי, היום אני פשוט
זורק אותן לפח, ממש כמו שאני מוחק ג'אנק מייל מעצבן. מתחת אני
רואה מעטפה עם סמל של אולם אירועים - אני פותח אותה ותוהה ממי
הקנס הפעם. והתשובה מיד נגלית לעיני: החתונה של שירה. אני ממש
לא מעוניין ללכת לחתונה, אבל שירה כל יום שואלת אותי אם אני
זוכר את החתונה ב-24 לחודש. אני כל פעם מעמיד פני מופתע, והיא
שואלת איך אני יכול לשכוח. אני מסביר שאני מתבדח על חשבונה
ושתפסיק להיות נאיבית כזו. היא באמת קצת נאיבית, מתחתנת עם
רודף שמלות ומאמינה שהוא יתביית ושהכול יהיה בסדר. ההימור שלי
הוא שנתיים עד לפגישה על מדרגות הרבנות, אבל מצד שני אני קצת
פסימי מטבעי, אז אי אפשר לדעת.
אני סורק במהרה את שארית הדואר, ובתחתיתו מצפה לי הפתעה לא
נעימה. הצבע הסגול נגלה לעיני, ואני רואה שהאח הגדול מהביטוח
הלאומי שלח לי עוד מכתב, שאת תוכנו אני יכול לשער. אני פותח
אותו ומתחיל לקרוא:
מר קניגסברג הנכבד,
הריני להודיעך כי הנך חייב למוסדנו תשלומים על סך 10350.43 ש"ח
(להלן: החוב). לחוב זה תתווסף ריבית  והצמדה כחוק עד למועד
התשלום בפועל.
הואיל וזה זמן רב אנו מתריעים בפניך לשלם את חובך,
והואיל ואינך מתייחס לפניותינו הנשנות וחוזרות אליך,
והואיל ואינך מראה כל נכונות לשלם את חובך,
הריני להודיעך בזאת כי אנו מעבירים את תיקך לטיפול עורך-דין.
לחוב המוזכר לעיל יצורף מעתה גם דמי טיפול ושכר טרחת
עורך-דין.
הינך מתבקש בזאת להסדיר חובך באחד מסניפינו בהקדם האפשרי.
במידה ולא תעשה כן תהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק.
בברכה,
            שמואל גרוסמן
            מנהל מחלקת גבייה

אני מביט במכתב דקות ארוכות ומתקשה להאמין. חבורת האימבצילים
שיושבים שם העבירו את התיק שלי לטיפול משפטי. ביני לביני אני
תוהה מה השלב הבא? הוצאה לפועל יבואו לעקל לי את הטלוויזיה? כל
הסיפור העצוב הזה התחיל עם חוב של 1,500 ש"ח. הייתי בחו"ל
בטיול שאחרי הצבא למשך שנה. כמובן שלא שילמתי ביטוח לאומי, אך
אל דאגה - הם לא שכחו אותי. כשהגעתי, התקשרתי ושילמתי דרך מענה
קולי את החוב בכרטיס אשראי. הם אמרו לי מספר אסמכתא שלא טרחתי
לרשום. כעבור כמה חודשים, שוב מכתב מהם - דרישה חוזרת לתשלום
חובי. הסברתי להם ששילמתי כבר, אבל הם לא מצאו את הקבלה ובסוף
הם אמרו לי שהתיק שלי אבד. כנראה שהם לא שמעו שם על הקדמה
והמחשוב. מאחר ואין לי את מספר האסמכתא להוכחה, והם טוענים כי
לא שילמתי מעולם, אני עסוק מאז בלנסות להסביר להם שאין לי שום
כוונה לשלם להם פעמיים, והם עסוקים בלהיות אטומים ולשלוח לי
מכתבי איום. עברו מאז שמונה שנים, ועכשיו נראה כי הגעתי לשפל
נוסף.
עוד יום בינוני מתחיל לו ברגל שמאל.

אני נכנס למעלית ומתחיל לעלות לעבר המשרד. אני די עצבני.
הפקקים היו מרגיזים מהרגיל, ושוב תפסו לי את החנייה החביבה
עלי. דלת המעלית נפתחת, ואני יוצא למסדרון. התמונה הראשונה
שאני רואה היא הדס, שרואה אותי ומייד מחייכת לעברי את אחד
מהחיוכים הצבועים שלה. הדס היא אחת המנהלות בחברה, בחורה צעירה
שעלתה די מהר בסולם הדרגות. השמועות אומרות שהיא שכבה את דרכה
לשם. הקורבן האחרון שלה הוא יקי, מנהל המחלקה. הפלא ופלא...
מדברים על החמור והוא מגיע. יקי מחייך לעבר הדס חיוך שנראה לי
קצת יותר מדי ידידותי. אני קרוב כעת, ולצערי אני לא מצליח
לעבור מבלי  שיבחינו בי. הדס פונה אלי.
"בוקר טוב, דבירי. אתה נראה טוב הבוקר", היא אומרת וקורצת.
"נוסחת הפלא של חוסר שעות שינה ופקקים תמיד עושה אותי חינני
וגורמת לבנות המין היפה להתאהב", אני עונה ביובש.
יקי קוטע את השיחה המיותרת באיבה. "קניגסברג, נראה לי שקצת
איחרת הבוקר, לא?"
אני מסתכל על השעון ואחר-כך בוהה ביקי ארוכות. יקי אביטל הוא
מנהל המחלקה והממונה הישיר שלי. בהשוואה ליחסים שלנו, גם
המלחמה הקרה נראית פתאום פושרת. תמיד תהיתי כיצד איש עלוב כזה
הגיע לתפקיד מנהל מחלקה, ובסוף הגעתי למסקנה שמדובר במקרה נוסף
של אפליה מתקנת. נצחון נוסף למזרחים. אני חושב על התשובה שהכי
תעצבן אותו, ואז אני אומר לו: "בוקר טוב גם לך, יעקב אבוטבול.
מצטער על האיחור - התעכבתי בחנייה. מסתבר שאחד עם וולוו תפס
שתי חניות אז לקח לי זמן למצוא חנייה אחרת". עוד לפני שאני
מסיים את המשפט עולה חיוך על שפתי, מאחר ויקי יודע היטב שהוא
זה שתפס את שתי החניות... השפתיים שלו מתחילות לזוז, ואני רואה
את הוריד בצווארו מתנפח קצת.
"קניגסברג, השם משפחה שלי זה אביטל. ונדמה לי שביקשתי ממך לא
לקרוא לי אבוטבול".
"נכון, אתה צודק. כנראה שזה פרח מזכרוני. קורה גם לטובים
ביותר. וחוץ מזה, אבוטבול, אין לך מה להתבייש בשם שלך. בשביל
מה לעברת אותו?  אנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו שאתה! אז שיהיה
בוקר טוב, יעקב!" אני אומר והולך בטרם הוא יספיק להגיב, ואפילו
הדס כובשת צחקוק. בדרך למשרד אני עובר ליד לילך, המזכירה של
יקי. אני רואה את הבחורה הזו כל יום, וכל פעם אני מתפעל מחדש
מהיופי שלה. ממש יצירת מופת. חבל שהיא לא יצור אינטיליגנטי
במיוחד. היא מחייכת לעברי ואני מתחיל להרגיש התעוררות קטנה
באזור מבושיי. כנראה שנשאר בי קורטוב של מוסר, אחרת הייתי שוכב
איתה מזמן. היא זורקת לי מדי פעם הצעה לבוא לשתות קפה, ורגע
לפני שאני נענה להצעתה אני מתחרט ואומר לה שיש לי תוכניות עם
סיון, אבל בהזדמנות אחרת...
היא ניגשת לעברי.
"דביר, הגזמת. הוא בסוף יפטר אותך עם כל הקונצים שאתה עושה
לו!"
"מי, יקי? הסרי דאגה מלבך... האיש לא יעז לפטר אותי, אני אחד
המנהלים היותר טובים שלו. ובהתחשב בעובדה שאני הרבה יותר
מקצועי ממנו ושהעובדים שלי מתים עלי, אני מפקפק אם הוא יפטר
אותי...".
היא בוחנת את פני ואומרת: "אתה מרגיש טוב, דביר? אתה נראה קצת
רע".
"בוקר קשה, אבל יהיה בסדר. דווקא הדס אמרה ש..."
"כן, שמעתי", היא קוטעת אותי. "תזהר ממנה, דביר. היא בטח כבר
זוממת משהו".
"כבדהו וחשדהו", אני קורץ לה, והולך לכיוון משרדי.

אני נכנס למשרד ומתיישב מול המחשב. סוף סוף השקט המיוחל. אני
קורא מיילים, ומגלה שהיום הזה לא יכול להיות יותר רע ממה שהוא.
אני רואה הודעה שאבי ביטון התקשר וביקש שאתקשר אליו דחוף. אבי
ביטון הוא הסיוט שלי. הוא אחד הלקוחות של החברה, ולצערי הרב
הוא בטיפולי. קשה לדמיין אדם יותר טיפש ופחות מבין עניין ממנו.
אני כבר יודע בדיוק איך הולכת להתנהל השיחה: אתם מרמים אותי,
השירות שלכם גרוע, אתם עושקים אותי (מאיפה הבבון הזה מכיר את
המילה "עושק"?). ואני גם יודע מה אני אענה לו: קודם אני אסביר
לו שלא טעינו, וששוב הוא טעה בקריאת החשבונית. אחר-כך אני
אתנצל ואגיד לו שאני משתדל לתת את השירות הטוב ביותר, ושצר לי
שככה הוא מרגיש. ואז הוא יגיד לי שהוא עוד יתבע אותנו יום אחד,
ועד אז הוא בודק אותנו טוב טוב. אכן, כרוניקה של סוף ידוע
מראש.
אני מביט בטלפון בחוסר חשק מופגן. נו, עוד כמה דקות. הוא
יחכה.

שמי דביר קניגסברג. אני מנהל בחברה שמספקת שירותי מחשוב
מתקדמים לכל מיני גופים גדולים שצריכים אותם. כמו שכבר אמרתי,
אני איש די בינוני. אני אחד המנהלים היותר טובים בחברה, ולמרות
זאת אני כבר שלוש שנים בתפקיד והקידום לא נראה באופק. אני
וחברה שלי, סיון, כבר ביחד חמש שנים. הקשר שלנו לא בשיאו
לאחרונה, והיא נראית לי קצת מרוחקת. יכול להיות שזה בגלל הפעם
האחרונה שהיא שאלה מה לגבי החתונה שלנו, ואמרתי לה בחצי צחוק -
חצי אמת שאני לא מתחתן עד שהיא חותמת על הסכם נישואים. לא שאני
איזה עשיר גדול, אבל אני לא מוכן לקחת סיכון ולצאת מנישואים
כושלים כשידי על ראשי. כנראה שהיא לא ראתה את ההומור שבדברי,
והיא לא דיברה איתי במשך שלושה ימים. מאז אני מרגיש שהיא קצת
מנוכרת, אבל אני לא דואג לה - היא התגברה כבר על דברים קשים
מאלה בעבר.
אני די שונא את העבודה שלי. לאחר כמה שנים של התעסקות במתן
שירות , כל הנחמדות המזויפת הזו הפכה אותי למיזנטרופ לא קטן.
כנראה חלק מזה גם קשור לעובדה שאני לא סובל את מרבית האנשים
בחברה. למעשה, אני מתעב פה את  רוב האנשים, אבל הם לא ערים
לכך. יש גם כמה נקודות אור באפילה, אבל הן מועטות. העובדים
שלי, למשל. הסיבה היחידה שאני נשאר כאן. הם מתים עלי, מעריצים
אותי. אחרי שנים של נסיון בלהיות כפוף לנאדות נפוחים, למדתי
איך לנהל את העובדים שלי כך שהם לא יהפכו לאנשים מתוסכלים
ומרירים. צרי העין כבר מאשימים אותי בפופולריות זולה, אבל זו
סתם קנאה, כנראה בגלל שהם אנשים צבועים שהעובדים שלהם לא
סובלים אותם.
מדי פעם אני מוצא את עצמי מביט החוצה מהחלון וחולם בהקיץ. מה
קרה לי? איך הפכתי למה שאני? ולמה איש צעיר ובריא כמוני מרגיש
כבר בגיל 30 כמו זקנה גרומה? בעוד אני מהרהר, אני מבחין כי יקי
מתקרב לאיזור המשרד ומיד מעמיד פני עסוק.
אני מסתכל על יקי ותחושה של בוז מציפה אותי. כשאני מסתכל עליו
אני לא יכול שלא לחשוב על כך שדודו טופז צדק - הם אכן
צ'חצ'חים. אני גם סולד מדודו טופז ומהאופיום להמונים שהוא
מוכר, אבל אני לא יכול שלא להעריך את האיש הזה. הוא שולט
באספסוף שלו פשוט ביד רמה. לא משנה כמה קש הוא יאכיל אותם, לא
משנה אם הוא ישתין עליהם בקשת - הם כולם יצפו בו ויעריצו אותו.
תופעה.

אני מתנער מהמחשבות שאפפו אותי, מרים את שפופרת הטלפון ומחייג.
אחרי כמה שניות של ציפייה למשיבון אני מתאכזב לשמוע קול בצד
השני של הקו. "הלו?" משועמם שכזה.
"שלום אבי, זה דביר. הבנתי שרצית לדבר איתי"
"לדבר איתכם? אי אפשר לדבר איתכם, אתם כאלה אטומים!". הנה זה
מתחיל...
"אבי, בוא ספר לי למה אתה חושב שאנחנו אטומים?"
הוא מספר לי, כמו שצפיתי בדיוק רב, ששוב רימינו אותו ושאנחנו
יקרנים ושאנחנו נותנים חרא שירות. כמובן שהוא לא מפרט על מה
מדובר, אלא סתם זורק באוויר אמרות כלליות. למה להתעסק בפרטים
הקטנים והלא חשובים, כשאפשר לצעוק כמו חיה?
במשך כל השיחה הוא חוזר על המשפט: "קניגסבורג, אני לא מרוצה
מהגישה שלך". כמה אפשר לשמוע את אותו המשפט? וכמה פעמים הוא
עוד יעוות את שם משפחתי, אע"פ שאני מקפיד לתקן אותו? כנראה
שמוחו הזעיר כבר נמצא בשלב שבו הוא לא יכול לקלוט נתונים
נוספים. אכן, בור סוד שאינו קולט אף טיפה...
לאחר כמה דקות שנדמות כנצח אנו נפרדים, ואני אומר לו שאני אשמח
לשמוע ממנו אם תהיינה שאלות נוספות כלשהן. הוא אכן מבטיח
שתהיינה, ואני לא מפקפק שהוא יעמוד בהבטחתו. אבל לעת עתה השקט
מובטח לפחות לכמה ימים...
אני בקושי מספיק לארגן את המחשבות שלי אחרי השיחה, כשהדלת
נפתחת ויקי פורץ פנימה. "הכל בסדר, קניגסברג? שמעתי צעקות."
אני שוקל להגיד משהו מתחכם, אבל בסוף אני אומר שתי מילים: "אבי
ביטון".
"האיש הזה מושך אותך בזנב כבר כמה חודשים. אתה לא חושב שהגיע
הזמן לנסות לפתור לו את הבעיות?"
"יקי, את הבעיות של האיש הזה לא אני צריך לפתוח, אלא פסיכולוג.
אם תשלם לי 400 שקל לשעת שיחה איתו אני אשמח לפתור לו את כל
הבעיות".
"אם קשה לך להתמודד איתו, אפשר להעביר אותו לטיפול של
נחמיאס."
"יקי, אמרתי לך - אני מסתדר איתו טוב מאוד. אין צורך להעביר
אותו לא לנחמיאס ולא לאף אחד. שיצעק עד מחר - את הכסף הוא
עדיין משלם לנו, נכון? אז בבקשה תרד ממני!"
"בסדר, קניגסברג. אבל אני אהיה במעקב בנושא."
אני שותק ומחכה שהוא יעוף לי מהמשרד. בסוף הוא מבין את הרמז
והולך.

אני מעביר עוד כמה שעות בעבודה, עדיין עצבני קצת מהמפגש האחרון
עם יקי. הרעב מתחיל להציק לי, ואני ניגש לקפיטריה למנת האושר
היומית שלי, שאף פעם לא מאכזבת. אני פותח את הדלת ורואה את
סבטלנה. היא מבחינה בי ומחייכת. סבטלנה שוקדת יומם וליל על
הכנת האוכל לאנשי החברה השבעים. אף אחד לא ממש מבחין בקיום
שלה, או יודע את שמה. גם הכריכים שהיא מכינה הם לא מעדן
קולינרי מיוחד, אבל לי אישית אין תלונות. כעת מגיע תורי, ואני
נעמד מולה. אני מושיט לה את התלוש. "המנה הרגילה?"
"את יודעת מה? היום דווקא נלך על המנה הרגילה", אני אומר
ומחייך.
היא מחייכת אלי חזרה.
אישה מקסימה. באמת. מאז שאני מכיר אותה הסטריאוטיפים על העלייה
מרוסיה קצת נחלשו אצלי. אישה פשוטה, עם לב זהב, שתמיד תציע לי
עוגיה טובה ביום רע.
"הסתדר העניין עם הימי חופש שלך?", אני שואל אותה בזמן שהיא
מניחה לי בלחם פרוסות גבינה צהובה.
באחת הפעמים שבאתי לאכול בקפיטריה, ראיתי את סבטלנה על סף
דמעות. כששאלתי אותה מה קרה, היא אמרה לי שלא נותנים לה לצאת
לימי חופש, ושהחברת כוח אדם מאיימת עליה שאם היא לא תגיע
לעבודה יפטרו אותה. אני לא איש רך לב, אבל הניצול הציני שלה
הצליח להרגיז גם אותי. התקשרתי לדני, חבר שלי שהוא גם עו"ד,
והוא אמר לי שהוא יטפל במקרה של סבטלנה, ללא תשלום. הוא לא
בדיוק אמר לי מה הוא עשה, אבל הוא התקשר לעדכן אותי שהנושא
טופל.
"כן כן! דני... הוא לסדר את זה. באמת תודה, דביר. אני יוצאת
שבועיים חופש בסוף חודש!"
"תוכלי לארוז לי אוכל מראש? את יודעת שאני אוכל רק את הכריכים
שלך! את לא רוצה שאני אפתח בשביתת רעב, נכון?"
היא מסתכלת עלי בחיוך נבוך. אני מחליט לעזוב אותה לנפשה ולוקח
את הארוחה.
אני מתיישב לאכול ורואה את שירה מנפנפת לי לשלום מתוך פינת
העישון. אני עושה עצמי כלא מבחין בה, ומתעלם. לאחר כמה שניות
נוספות שבהם היא מנופפת, ואני מרכין את ראשי, היא פותחת את
הדלת וקוראת לי: "היי דביר, למה אתה יושב לבד?". היא מחווה לי
עם הראש לבוא לשבת איתה. הייתי מעדיף לחתוך את הורידים עם סכין
חד פעמית, אבל אני מוצא את עצמי קם ומתיישב איתה. היא מדליקה
סיגריה, ומסתכלת עלי כמחכה למוצא פי. אני בוהה בלוחית רישוי של
מכונית שתקועה בפקק על הכביש ושותק. אחרי שהיא מבינה שממני לא
תבוא הישועה, היא פותחת בשיחה על חייה. היא מספרת לי על הדירה
החדשה, על החתונה הקרבה (ב-24 לחודש...) ופרטים נוספים בחייה
שלא מעניינים אותי. אני מהנהן מדי פעם, ונדמה לי שאני אפילו
אומר מתישהו בשיחה "באמת? איזה יופי! טוב לשמוע", אבל אני לא
בטוח. האמת? אני אפילו לא יודע מה בדיוק יש לי נגד הבחורה הזו,
חוץ מהעובדה שהיא מטרידה אותי בהפסקות. האם נראה לה כל-כך תמוה
שאני מעדיף לשבת לבד באוכל? לא קורה לה לפעמים שאין לה כוח
לדבר עם אף אחד? בעודי מקדיש מחשבה לנושא, אני קולט בזוית העין
את לילך. היא יפה היום באופן מיוחד, עם מכנסיים שמבליטים את
חמוקיה החטובים, וחולצת וי שחושפת מעט מהחזה הקטן והמעוצב
שלה.
אני קם באמצע ששירה מדברת ואומר לה שאני מצטער, אבל אני חייב
לזוז. היא מסתכלת עלי במבט לא מבין ומושכת בכתפיה. אני חוזר
לקפטריה וניגש לכיוון לילך. היא מסתכלת עלי ואומרת:
"אז מה, אתה ושירה..."
"הזמינה אותי, ישבתי, שתקתי, הלכתי", אני קוטע אותה ומקווה
שהיא תרד מהנושא.
אבל היא לא מרפה. " כשאני מזמינה אותך לקפה אתה אף פעם לא
בא..."
"הנה, אנחנו יושבים לקפה. למה את מעלילה עלי? "
"אני לא מתכוונת לזה, אתה יודע... אני מתכוונת שנשב אחרי
העבודה".
"אה, לזה..."
"כן, לזה. באחד מהבתי-קפה פה בסביבה, נניח ".
"יום חמישי ב-22:00 בבית-קפה החדש מעבר לפינה יהיה טוב? " אני
אומר בשיא האדישות, ורק לאחר מכן קולט מה אמרתי.
היא מסתכלת עלי בחשד. "דביר קניגסברג, נדמה לי או שאמרת 'כן'
כרגע?"
אני סחרחר מרוב מחשבות, ולפתע אני קצת לא סגור על עצמי. בסוף
היא אומרת:
"אני הולכת עכשיו, לפני שתשנה את דעתך. ניפגש ביום חמישי!".
והיא הולכת.
אחרי כדקה המחשבות מסתדרות בראשי, ואני חש שאני חוזר לעצמי.
אני מבין לפתע את משמעות הדבר שעשיתי כרגע, ואני רץ אחריה. אני
מספיק לתפוס אותה ממש לפני שהמעלית נסגרת.
"את שומעת, לילך... יש לי בעיה קטנה".
היא מסתכלת עלי במבט עוין משהו.
"כרגע נזכרתי שיש ביום חמישי משחק של מכבי, ואני רואה אותו אצל
השכן, אז אני לא רוצה לחזור שוב לעיר בשביל הבית קפה. למה שלא
תבואי אלי?"
היא מסתכלת עלי במבט מופתע. מופתע מאוד. חיוך גדול עולה על
פניה.
"עכשיו תורי ללכת לפני שתתחרטי. יום חמישי ב-22:00 אצלי בבית.
ותלבשי משהו יפה", אני מוסיף קריצה.
אני הולך ומרגיש את המבט שלה צורב לי את הגב מרוב תמיהה. אני
בעצמי עוד לא מבין מה נכנס בי, ואני רק מקווה שזה לא יצא ממני
עד יום חמישי.

אני שורף עוד כמה שעות במשרד, וב-17:30 בדיוק אני מתחפף משם,
בדייקנות של שעון שוויצרי. אני מתחיל לנסוע הביתה, ובמרחק
מטרים ספורים מהחניון אני כבר זוכה להתענג בפקקים של הערב. אני
קצת לא מרוכז עקב אירועי היום, ובזמן שאני עומד ברמזור אני לא
שם לב לדמות שמתקרבת אלי ודופקת על השמשה של הרכב. אני מביט בה
מופתע. חרדי אחד עומד ברמזור ומחלק ספרוני דת ועלונים למיניהם.
כוח עליון עוצר אותי מלפתוח את החלון ולשחרר שפע קללות
עסיסיות. אני מסתכל עליו במבט עצבני ומסמן לו להתחפף. הוא עובר
לקורבן הבא, אישה היושבת ברכב לפני. מתמזל מזלו, והיא פותחת את
החלון ומקשיבה לו. חשש מתחיל לקנן בליבי שהשיחה תמשוך את תשומת
ליבה מהכביש ושאני אפספס את הרמזור הירוק. וכמו נבואה שמגשימה
את עצמה, הרמזור מתחלף לירוק והיא לא זזה. אני ממתין כמה
שניות, ומאחורי מתחילים לצפצף. היא מתעשתת ומתחילה לנסוע.
כחמישה מטרים לפני הצומת, הרמזור מתחיל להבהב, והאישה לפני
בולמת בפראות. אני צורח בלב צרור הערות שובניסטיות, ומודה לאל
שכבר אין לי רשיון לנשק, אחרת מי יודע מה הייתי יכול לעשות.
אני איש רגוע, אבל הנהגים הישראלים מוציאים את הרע שבי, גורמים
לי להעלות על דעתי יצרים אפלים שלא ידעתי על קיומם. אחרי הצומת
אני עוקף אותה מימין וחותך אותה בגסות.  
שארית הדרך עוברת ללא תקלות מיוחדות, ואני מגיע לביתי. אני
נכנס וסוגר את הדלת אחרי, ותוך דקה אני מרוח על הספה כשבגדי
למרגלותיה. לאחר הטקס של הורדת הבגדים ורביצה קצרה על הספה,
אני פותח את המקרר ומארגן לעצמי ארוחה לא רעה, בהתחשב ברכיבים
המועטים שעומדים לרשותי.אחר-כך אני מרים טלפון לסיון, לשמוע על
אירועי היום שלה. היא מספרת לי ששוב הבוס שלה רמז לה רמיזות
מיניות. כמדומני, מאז התבטאותי האחרונה (על  הסכם הנישואין),
הבוס שלה התחיל להטריד אותה באינטנסיביות יתרה. אני חושב
שמדובר בפיקציה שנועדה לזרז אותי לשנות את דעתי לגבי הסכם
הנישואין. אני שואל אותה אם הבוס שלה נראה טוב, ומזכיר לה שזו
דרך מצוינת לקידום מהיר. היא מספרת לי על כל מיני אנשים
שמתחילים איתה, ואני נשאר אדיש. אני מספר לה על עורך דין טוב
שאני מכיר, שמתמחה בדיני עבודה ויכול לתת לה עצות משפטיות
מועילות. אנחנו מפטפטים עוד כמה דקות, ולפני סיום השיחה היא
אומרת לי שהיא אוהבת אותי. אני עונה לה בצורה מכנית שגם אני
אוהב אותה, אבל לאחר סיום השיחה אני מבין שדברי לא היו ריקים
מתוכן, ואני עדיין אוהב את סיון.

יום חמישי. מכבי ניצחו. אני במצב רוח מרומם. כנראה שכל הבירות
ששתיתי נותנות את אותותיהן. אני חוזר הביתה וממתין. הזמנתי
אוכל איטלקי ממסעדה באיזור, וערכתי שולחן. אני מסתכל על התוצאה
המונחת לפני ומגלה שאני מרוצה ממנה. אחרי ציפייה של עוד כמה
דקות נשמעת דפיקה בדלת. אני פתוח ורואה את לילך, לבושה בצורה
סקסית להחריד. אני מצביע על השולחן הערוך ומהבעת פניה אני רואה
שהיא מתרשמת מהארוחה. אני מוזג לה כוס יין, מבלי לשאול אם היא
מעוניינת. היא מסתכלת עלי, ואני מזכיר לה שיין ישמח לבב אנוש,
ושרבי נחמן מברסלב אומר שמצווה להיות שמח, ולכן מצווה עליה
לשתות. כנראה שהנימוק שלי מספק אותה, והיא לוגמת מהיין. אני
מתיישב ומתחיל לאכול. האוכל לא מאכזב, והפסטה ממש מצוינת. אני
מקווה שבהמשך הערב אני אנצל את הפחמימות הרבות שאני צובר.
אנחנו משוחחים קצת על העבודה. היא מספרת לי שיקי מעצבן אותה
לאחרונה, ואני מברך אותה על הצטרפותה למועדון. אנחנו ממשיכים
לשוחח על הא ועל דא ועל ענייני דיומא, וכושר הריכוז שלי הולך
ופוחת. אני בוהה בלילך, נהנה מהיופי שלה, וכלל לא מקשיב למה
שהיא אומרת. היא מבקשת ממני להעביר לה את הרוטב, ואני מגלה
שאני בקושי יכול להזיז את היד. כל הדם בגופי מרוכז בפלג הגוף
התחתון, ואני לא יודע כמה זמן עוד אוכל להחזיק את עצמי. לבסוף,
הישועה מגיעה מכיוונה של לילך, שמבקשת שאעשה לה סיור בשאר חלקי
הבית. אני אומר לה שנתחיל מחדר השינה שלי, והיא אומרת לי
להוביל אותנו. כשאנחנו נכנסים לחדר השינה אני מגלה שטיפת
הג'נטלמניות האחרונה שבי התאדתה כאילו הונחה בשמש היוקדת באמצע
יולי, ואני אוחז בלילך וזורק אותנו על המיטה. לילך אמנם רזה,
אבל אני מרגיש שאני מרים לא יותר מאשר נוצה. היא מסתכלת עלי
במבט מעורר תאווה. אני מרגיש את כוח הגברא גואה בי, ואני מנסה
לחשוב מתי פעם אחרונה הרגשתי כזה חשק מיני. אני נזכר בכל
הפעמים שחזרתי הביתה אחרי 28 ימים במוצב בלבנון, אבל כל זה
כאין וכאפס לעומת מה שעובר עלי ברגעים אלה. אני אומר ללילך שאם
היא לא תתפשט אני אקרע לה את הבגדים היפים, ומתחיל להתפשט
בעצמי. היא מתפשטת לאיטה, ואני עוזר לה להפטר מהבגדים שלה. אני
מתחיל למשש את הגוף שלה, ומתעכב על החזה הקטן והמהמם שלה. היא
שולחת יד לעבר האיבר הזקור שלי, ואני מרגיש שזה הקש ששבר את גב
הגמל. אני חודר לתוכה ונכנס לאקסטזה. אני מבין כעת איך הרגישו
הצנחנים שכבשו את הכותל ב-67. אני מרגיש כמו נמר שהיה בכלוב
והשתחרר, כמו אסיר שהשתחרר מהכלא וכעת הוא מנסה להשלים את
החסר. ואני משלים את החסר. משלים אותו בריבית דריבית. אני אחוז
אמוק, ואני מסוגל לקרוע אותה לגזרים אם היא תיתן לי מספיק זמן.
אני מצפה לכך שאני אגמור בקרוב, אבל הגלים שבאבר מיני הופכים
אט אט לטסונאמי ענק שמאיים לשטוף את כל ערי החוף. לילך כבר
מתחילה לרמוז שכואב לה, אבל אני לא מתייחס לדבריה. אני ממשיך
וממשיך, אני כמו השפן של אנרג'ייזר שלא נגמרות לו הסוללות.
ובעוד אני תוהה על מקור האנרגיות שמציפות אותי, ואיך איש
בינוני במיטה כמוני גורם ללילך סיפוק כזה, אני שומע אנחות כאב
מתחתי. אני מסתכל על לילך, וזה הגפרור שמפוצץ את חבית אבק
השריפה. אני גומר ויוצא מתוכה ומשתרע על המיטה.  היא משמיעה
אנחת רווחה. אני שואל אותה אם היא בסדר. היא מהנהנת ושותקת.
עוברות כמה דקות, שביום רגיל כבר הייתי נרדם במהלכן. ואז קורה
דבר שמפחיד אותי. הוא חוזר לחיים. בצורה איטית אך בטוחה, הוא
נכנס למצב של הזדקרות. אני נזכר במחסל ההוא משליחות קטלנית 2 -
כמה שלא ירו עליו ומה שלא עשו לו - הוא חזר לעצמו. לילך שמה לב
לתופעה, ואני חושב שהיא מחווירה. היא מסתכלת עלי במבט לא מבין,
כמו שואלת איזה שד נכנס בי. אני אומר שלטובתה כדאי שתתלבש,
לפני שיהיה מאוחר מדי. אני עוזר לה למצוא את הבגדים ולהתלבש,
ולפני שהיא יוצאת אני אומר לה שאני מצטער. היא אומרת שזה בסדר
ונסה לעבר הג'יפ שלה. אני רץ חזרה לחדר שלי, ולובש גופיה
ומכנסיים קצרים. אנרגיות כאלו אי אפשר להשאיר בגוף. אני יוצא
לריצה לילית. אני חושב שבשלוש שנים האחרונות לא רצתי, אבל אני
לא מרגיש קושי מיוחד ואני קל רגליים כמו איילה מיוחמת.  לאחר
חצי שעה של ריצה, בה רצתי כשבעה קילומטרים, אני עוצר בביתי.
אני זורק את הבגדים ונכנס להתקלח. אחרי המקלחת אני מתנגב ומזנק
על המיטה, שנראית כמו חורבן בית שני. אני חושב לסדר את המיטה
והחדר, אבל נרדם עוד בטרם התעמקתי בכך.

אני שוכב על מיטת ברזל. אני לא בטוח איפה אני, אבל המקום מריח
כמו בית מרקחת. אני מנסה לזוז, אך מגלה כי גופי לא מציית לי.
אני אך בקושי מצליח להזיז את הראש שלי. במאמץ על אני מצליח
להרים אותו קצת, רק כדי לראות שלושה אנשים בחלוקים לבנים
עומדים על יד מיטתי. אני מסתכל על חלקי החדר שאני מצליח לקלוט
במבטי, ומבין שאני נמצא בחדר ניתוח. הרופאים בוחנים אותי במבט
מודאג.
"אני לא בטוח שהוא יעמוד בזה", אומר אחד מהם.
אני רוצה לשאול אותו מה אני עושה פה, אבל אני רק מצליח להשמיע
כחכוח בגרוני.
"אני לא בטוח, אבל חייבים לנסות", עונה לו הרופא השני.
"תסתכל על הלב שלו, אם אנחנו לא נעשה כלום הוא עלול למות",
מתערב השלישי.
שני חבריו מסתכלים על החזה שלי ומתייעצים ביניהם. אני מגייס את
שארית כוחותיי ומרים את ראשי עוד קצת, רק כדי לראות החזה שלי
פתוח לרווחה. בכוחותיי האחרונים אני מנסה להציץ פנימה, אך כוחי
תש וראשי נופל אחורה.  אחד הרופאים מלטף את ראשי, ואומר לי
שיהיה בסדר.
"אל תדאג, אתה בידיים טובות. אנחנו נעשה הכל בשבילך".
כל כך הרבה שאלות צצות בראשי. מי אתם? מה אני עושה פה? למה
החזה שלי פתוח לרווחה?
אני שוב מנסה לדבר איתם, לשאול אותם משהו, אבל רק מצליח להגיד:
"הלב...".
הם מסתכלים עלי במבט מבין ומלא חמלה. אני רואה בעיניים שלהם
שהם יודעים בדיוק מה אני מרגיש וחושב.
אחד מהם מתקרב אלי ומחזיק את ידי. אני מצליח לקרוא את תג השם
שלו - ולדימיר. מגע ידו חם ונעים. אחרי שהוא בוחן אותי הוא
קורא לאחד מחבריו:
"דוקטור בוזגלו, תכין את הכלים. אנחנו מנתחים אותו".
הרופא שאליו פנה ולדימיר נעמד לידי. אני רואה שהוא נוטל כלי
ניתוח הנמצאים ליד מיטתי. הוא רוכן לעבר החזה שלי, וכעת אני
רואה גם את תג השם שלו. שמו ז'וזו.
"דוקטור בוזגלו ינתח אותך. אתה תהיה בסדר."
אני משותק לחלוטין. לא יכול להניע איבר מאיברי גופי.
ז'וז'ו פונה לרופא השלישי: "תביא לי בבקשה את הסקלפל".
הרופא השלישי מושיט לו איזמל מנתחים. אני רואה את ז'וז'ו חופר
בתוך החזה שלי, אך באופן מפתיע אינני חש בכלום. אין כאב כלשהו.

המכשור הרפואי מסביב מתחיל לצפצף. אני רואה את ולדימיר מסתכל
על הצג של אחד מהמכשירים, והבעת פניו מודאגת.
"דוקטור בוזגלו, אני חושב שכדאי להוציא את זה עכשיו. מצבו
מחמיר".
"תכין את כל מה שצריך, ד"ר יקירביץ'. אני מוציא את זה".
אני חש דקירה קטנה בחזה. אני מביט מעלה ורואה את ז'וז'ו מוציא
מהחזה שלי גוש שחור. הוא מתחיל להתפורר וז'וז'ו זורק אותו לתוך
צנצנת. אני מרגיש שנשימתי נעתקת. אני חש כעת כאבים עזים בחזה,
והעולם מתחיל להיות שחור.
"מהר, דוקטור יקירביץ', אנחנו מאבדים אותו".
ולדימיר מושיט לו צנצנת עם דבר זוהר בתוכה. הוא מוציא את הדבר
מהצנצנת ומסתכל עליו לרגע. הוא מכניס לי את הדבר לתוך החזה.
כעת אני כבר כמעט לא רואה כלום. אני מרים את הראש ומסתכל לתוך
החזה שלי. מסביב, כל העולם שחור, ואני רואה רק את הדבר זוהר
בתוך החזה שלי. אני ממקד את המבט שלי עליו, ואני רואה שכתובה
עליו מילה. ובדיוק שנייה לפני שהכל נהיה שחור ושקט ולנצח, אני
מצליח לקרוא את המילה וחיוך גדול עולה על פני.

אני קם בבת אחת ונעמד על רגליי. אני מניח את היד על צד שמאל של
החזה שלי, ומגלה כי הלב במקומו. הכל דופק כמו שצריך. אני מסדר
את החדר מאירועי אמש, ובדיוק כשאני מסיים לסדר את המיטה אני
שומע צלצול מוכר. השעון. השעה 8:07. אני ניגש לשעון, והרעש שלו
נשמע לפתע בלתי נסבל. אני מטיח אותו ברצפה והוא מתפרק לחתיכות.
אני יורד למטה ומכין לעצמי ארוחת בוקר טובה. אני זורק את
העיתון, ומשאיר רק את מוסף הספורט, לקרוא את הכתבה על מכבי
מאתמול. נצחון גדול!  נראה כי זוהי תחילתו של סוף שבוע
מוצלח...

יום ראשון. תחילתו של שבוע חדש. אני קם מהמיטה לאחר יקיצה
טבעית נוספת. השעון מראה 8:16.
"אתה משתפר, קניגסברג", אני אומר לעצמי בקול רם. 9 דקות, אבל
זו התחלה יפה. לפחות הוכחת לעצמך שאתה לא מכונה. אני פותח את
הארון ואני ממש שומע אותה קוראת לי. החליפה הלבנה שלי. מתי
לבשתי אותה פעם אחרונה, בחתונה של ארליכמן? אני לא בטוח, אבל
אני יודע בוודאות שזה היה מזמן. אני מוציא את החליפה מהניילון
ולובש אותה. אני לובש מכנסיים תואמים בצבע לבן, ועונב עניבת
משי בצבע בורדו. אני מסתכל במראה ורואה מולי ג'יגולו קטן, ולא
יכול שלא לחייך. אני מרגיש צעיר בכמה שנים טובות. אני אוכל
ארוחת בוקר וזז לכיוון העיר. לא לכיוון העבודה בשלב זה, אבל גם
לשם אגיע. אני נעצר ליד הבנק. אין חנייה, ולא בא לי להתרחק
משם. אני חונה על המדרכה, מפעיל את איתות החירום, ומשאיר על
החלון את פתק: פקח, אני פורק סחורה. לא אמין במיוחד, אבל אולי
הוא יתן לי קרדיט על ההומור. אני נכנס לבנק ורואה את ירון, סגן
המנהל. אנחנו מכירים עוד מהאקדמיה, חברים לספסל הלימודים. אני
קורא לו, והוא מופתע לראות אותי לאחר הרבה זמן. לאחר שיחת
חולין קצרה אני ניגש לעניין ומבקש את עזרתו המקצועית. הוא שוקל
את בקשתי ואומר לי שהיא לא הכי הגיונית, אבל אפשרית. אני מסביר
לו שאני חונה על המדרכה, והוא אומר לי שהוא יטפל בזה בזריזות.
אחרי 5 דקות הוא חוזר עם הצ'ק הבנקאי. אני נפרד ממנו והוא אומר
לי לבוא ולאכול איתו צהריים מתישהו, שנשלים פערים.  אני לא
יודע אם זו אמירה נימוסית גרידא או הזמנה כנה, אבל אני אומר לו
שיום רביעי הבא נשמע לי מועד מצוין. הוא מחייך ואומר שקבענו.
אני יוצא מהבנק ולשמחתי הרכב עוד עומד במקום שהשארתי אותו. אני
מתנדף משם ונוסע למאהב הסגול שלי - הביטוח הלאומי.
אני נכנס לסניף, ועולה למחלקת הגבייה. אני קצת בולט פה
בחריגותי עם החליפה הלבנה. אני רואה שם עוד כל מיני מסכנים,
שכנראה רודפים אותם עקב אי תשלום חובות.  בפינה אני רואה משרד
קטן. בתוכו יושב איש ממושקף ושדוף עם הררי ניירת מסביבו. אני
ניגש בשקט למשרד וסוגר את הדלת. הוא לא מבחין בי עד שאני נעמד
לידו.
"שמואל גרוסמן, אם אינני טועה", אני אומר ומושיט לו את ידי.
הוא בוחן אותי ומנסה להזכר. לבסוף, הוא אומר לי שהוא מצטער,
אבל הוא לא מצליח להזכר.
"שמי דביר קניגסברג, נשמע מוכר?"
"מממ... קניגסברג... השם קצת מוכר. אבל אני לא זוכר בדיוק
מאיפה..."
אני מוציא מכיס החליפה את מכתב האיום האחרון ונותן לגרוסמן
לקרוא אותו. אני ממש יכול לשמוע את האסימון נופל במוח שלו.
"ובכן, מר קניגסברג, החלטת לשלם סוף סוף את החוב שלך?"
אני לא עונה ונותן לו צ'ק בנקאי ע"ס 7,000 ש"ח. הוא מסתכל עליו
והבעת פניו נשארת אדישה לחלוטין כשהוא אומר לי: "מר קניגסברג,
זה לא הסכום שאתה חייב לנו. הסכום הוא מעל 10,000 ש"ח. אני
מצטער, תחזור עם הסכום כולו, או שתפנה לפקיד הגבייה שיפרוס לך
את החוב לתשלומים".
האגרוף שאני נותן לו בבטן מוציא לו את כל האוויר. הוא מתקפל על
הכסא, ואני דוחף אותו מתחת לשולחנו. אני מבחין בתדהמה על פניו.
כשאנחנו מתחת לשולחן, ואני בטוח שאף אחד לא יראה אותנו, אני
פונה אליו.
"תקשיב ותקשיב לי טוב, גרוסמן. קודם כל, אתה לא מוציא הגה. אתה
עונה לשאלות שלי עם הראש. אני ברור עד כה?"
הוא מהנהן. ילד טוב.
"כעת הסכת ושמע. החוב שלי אליכם - מבוסס על שנה שלא שילמתי
ביטוח לאומי. לא היה ולא נברא. כמובן שאתם רשלנים ואיבדתם את
התיק, ולי אין הוכחות. זה שאין לי כוח ללכת לדיונים בבית-משפט
מולכם, זה לא אומר שאתם צריכים לנצל את המצב שלי. הצעתי לגבי
סכום של 7,000 ש"ח היא פשרה יפה מאוד, לדעתי. כשאתה דוחה אותה
על הסף, מר גרוסמן, אתה מצפצף עלי. אתה חושב שזה יפה לצפצף על
אנשים?!"
הוא מניד את ראשו לצדדים לשלילה.
"נו, אז יש בינינו הבנה. ותן לי להסביר לך משהו נוסף: אתה לא
תראה ממני גרוש מעבר לצ'ק שאתה רואה מולך. אז אתה לא חושב
שכדאי שנתפשר?"
"תראה, זה מהווה בעייה, אני לא יכול..."
אני קוטע את המשפט שלו באגרוף נוסף לבטן.
"שתי מילים שליליות במשפט אחד, גרוסמן. גם 'בעייה' וגם 'לא'.
שתי מילים שאני לא מסוגל לשמוע כרגע".
הוא נאנק, אך מצליח להנהן בראשו.
"עכשיו אתה יכול לדבר. וכדאי לך להשתמש במילים עם קונוטציה
חיובית..."
"אפשר לבדוק את הנושא, אולי אם..."
אני אוחז לו בלסת ולא מאפשר לו לדבר.
"התחלת את המשפט ממש יפה, עם המילה 'לבדוק'. אחרי זה המשכת
ב-'אולי אם'. 'אולי' נשמעת לי מילה די שלילית, ו-'אם' מציבה
תנאים. לא טוב, גרוסמן. נסה שוב."
"אני אבדוק לך את זה".
"אז קדימה, תבדוק!", אני אומר ואז נשען אחורה ומגיש לו את
הטלפון.
הוא עושה כמה טלפונים, מבקש אישור להסכם פשרה, ואחרי שתי דקות
בדיוק הוא אומר לי שהעניין מטופל. שתי דקות. שתי דקות
מזוינות!!!
"לצערי, מר גרוסמן, לאחר התקרית האחרונה שלי אתכם, אני מתקשה
להאמין לדבריך, אף על פי שנראה כי ביסודך אתה אדם טוב. לכן,
אני דורש הוכחה בכתב הפעם. שלא תבואו ותגידו לי שלא הגענו
לפשרה ושלא שילמתי."
"אני אצטרך את המחשב לרגע..."
בטרם הוא מסיים את המשפט אני מושך אותו מהחולצה ומניח אותו על
הכסא.
"המחשב כולו שלך, מר גרוסמן".
הוא מתקתק כמה דברים, מדפיס מסמך מהמחשב, חותם עליו ומבקש ממני
לחתום. אני מעיין במסמך -  מצויינת בו עסקת פשרה שנעשתה איתי,
במסגרתה שילמתי 7,000 ש"ח בתמורה לויתור על שאר החוב. נראה
טוב.
אני מסתכל על גרוסמן, ורואה שהוא אדום לגמרי. אני טופח על
שכמו.
"אתה איש גדול, גרוסמן. ככה פותרים בעיות ומייעלים את הגבייה
שלכם. ואני מקווה שנוכל לשכוח את מה שהיה בינינו היום..."
הוא מסתכל עלי ומהנהן.
"יופי. כי אם אני אגלה שאתה עושה לי בעיות, אני ארדוף אותך.
אני אמרר לך את החיים, כמו שאתה מררת את שלי בשנים האחרונות.
אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע את השם שלך יותר, ואני מקווה
שזה הדדי. יש בינינו הסכמה?"
הוא מהנהן.
"שמואל, אתה יכול להפסיק לענות לי עם הראש. יש בינינו הסכמה או
שאין?!"
"יש הסכמה מלאה".
"תודה רבה, היה תענוג לעשות איתך עסקים. שלום ולא להתראות!".
אני יוצא ממשרדו ואני מרגיש שהורדתי משא כבד מהגב. נטל שהעיק
עלי הרבה זמן הוסר זה עתה. ובהרגשה טובה זו אני נכנס לאוטו
ומתכונן לנסיעה לתחנה הבאה שלי.

התחנה הבאה היא מקום העבודה של סיון. הייתי שם פעם אחרונה לפני
שנתיים, אבל המקום לא השתנה הרבה. אני מגיע כדי להפתיע אותה
בארוחת צהריים. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה היה לפני... טוב, זה
לא קרה מעולם.  
אני מגיע לקומה שהיא עובדת בה, ומנסה להזכר באיזה משרד היא
בדיוק יושבת. בלובי של הקומה יושבת מזכירה, וכרגע בחור גוץ
וחייכן משוחח איתה. אני ניגש אליה ושואל איפה המשרד של סיון.
היא שואלת אותי אם קבעתי פגישה. אני אומר לה שאני לא פה
בענייני עבודה, אלא בעניין אישי. הבחור הגוץ שואל אותי אם אני
דביר. אני מסתכל עליו ואומר שכן.
"נעים להכיר, דביר, אני בועז, הבוס של סיון".
הוא לוחץ את ידי לחיצה איתנה.
"שלום בועז, שמעתי עליך רבות. סיון מספרת עליך דברים טובים".
"מה אתה סח? מה למשל?"
"שאתה מטריד אותה מינית", אני אומר ושנינו מתפוצצים מצחוק רק
מעצם המחשבה שאיש שכזה יטריד את סיון מינית.
"אני אוהב אנשים עם הומור, דביר. תגיד לסיון שתראה לנו גם את
הצד הקליל שבה, ולא רק את הצד של העובדת הרצינית. תשאיל לה קצת
מההומור שלך".
"אם היית שומע את הבדיחות שהיא מספרת עליך, לא היית אומר שהיא
צריכה עוד הומור...", אני אומר ושוב שנינו צוחקים.
"תגיד, בועז, אכפת לך שאני ישאיל את סיון לארוחת צהריים? שמעתי
שהיא רעבה."
הוא מראה לי את המשרד שלה ואומר לי בתאבון.
אני לא דופק על הדלת. אני פותח אותה וסיון מרימה את מבטה אלי,
ואני רואה שהיא מופתעת.
"דביר?! מה אתה עושה פה?!"
"עברתי בסביבה, אז אמרתי שאני אזמין אותך לצהריים".
"עברת בסביבה, הא... ובמקרה לבשת את החליפה מהחתונה של
ארליכמן?"
"טוב נו, אני מודה... באתי במיוחד להזמין אותך לצהריים. בועז
אומר שזה בסדר, שאת כבר תחזירי לו טובה אחר-כך...".
היא מסתכלת עלי במבט נבוך.
"אז מה קרה שאתה בא לבקר אותי בעבודה, לקחת סמים או משהו?",
היא משנה נושא.
"לא יודע, דוקטור בוזגלו נתן לי משהו, אבל אני לא יודע אם
לקרוא לזה סמים".
"דוקטור בוזגלו? מי זה?"
"עזבי, בדיחה", אני אומר. "אז איפה אפשר לאכול במקום הזה
צהריים?"
היא קמה ואוחזת בידי, ומובילה אותנו למעלית. אנחנו יורדים למטה
ואוכלים במסעדה איטלקית. הארוחה מעולה. בסוף הארוחה אני אומר
לה שנהניתי, ושצריך לעשות את זה לעתים יותר תכופות. היא
מסכימה, ואני מלווה אותה חזרה לבניין שלה. היא שואלת אותי אם
לקחתי חופש היום, ואני אומר לה שלא, ואני בדיוק נוסע עכשיו
לעבודה. היא מסתכלת עלי במבט שואל, ואני אומר לה שאני אסביר לה
בערב. אני מנשק אותה ואנחנו נפרדים.

אני חונה היום רחוק מהעבודה. ללכת קצת, לא יזיק. בדרך אני פותח
את הסלולרי שלי וממתין למבול ההודעות שלא מאחר להגיע. אני שומע
את יקי 3 פעמים, בכל פעם הוא עצבני יותר מהפעם הקודמת ואומר
שהפעם הגזמתי לגמרי. אני צוחק בכל הודעה בקול יותר רם, והאנשים
ברחוב מסתכלים עלי בצורה משונה. אני נכנס לבניין, ועולה לקומה
שלי. אני הולך לכיוון המשרד שלי,
ונעצר בדרך אצל המזכירה של יקי. אני רואה שם את צביה, שמחליפה
את לילך בהעדרה. אני שואל אותה איפה לילך, והיא אומרת לי שהיא
לא מרגישה טוב. אני תוהה מדוע...
בינתיים יקי קולט אותי מחוץ למשרדו, ויוצא אלי בהליכה די
זועמת. הוא נעמד לפני, מסתכל על הלבוש החגיגי שלי ולא מבין מה
לעזאזל קורה פה. לפני שהוא מספיק לומר מילה, אני קופץ עליו
ומחבק אותו. אני מחבק אותו חיבוק דוב, ואומר לו: "יקי, אני
אוהב אותך, בן-אדם. פשוט אוהב אותך. אין כמוך".
הייתי משלם מיליונים כדי לראות את הפנים שלו כרגע, אבל הראש
שלי שעון על כתפו של יקי.
לאחר כמה שניות נוספות של חיבוק דוב, אני נשען אחורה ורואה
שיקי בשוק. אני מנצל את המומנטום, ואומר לו שיש לי הרבה עבודה
ומסתלק משם. הוא בטח לא יטריד אותי בזמן הקרוב. אני נכנס למשרד
ופותח את המחשב. יש הרבה הודעות. אחת מהן קופצת ישר לנגד עיני
- אבי ביטון. מבלי להסס אני את השפופרת ומחייג אליו.
"הלו?"
"אבי!!!" אני צועק לתוך השפופרת.
"כן, מי זה?", עונה קול עצבני.
"זה דביר, מה נשמע? שמעתי שהשארת לי הודעה."
"כן, הצלחתם לעצבן אותי גם הפעם".
"גם הפעם?! איך הצלחנו במשימה קשה שכזו?"
"השירות שלכם שוב על הפנים".
"טענה קנטרנית, אבי. מה זה אומר על הפנים? אתה רוצה לפרט? לנמק
את דבריך? להסביר למה אתה חוזר על עצמך שוב ושוב ושוב?".
"תקשיב, קניגסבורג, אני לא מרוצה מהגישה שלך."
"אבי!!! ", אני צורח לתוך השפופרת. "אמנם לא סיימת בית ספר
עממי, אבל הגיע הזמן שתגיד את שם המשפחה שלי כמו שצריך. אמרתי
לך כבר עשרים פעם - קניגסברג. לא קניגסבורג. נכון שזה לא קשה?
נכון שגם אתה מסוגל לכך?"
שקט בצד השני. אני שומע את הפיוזים של אבי נשרפים להם.
ואחרי השקט מגיעות רצף של קללות. הצלחתי לעצבן אותו, לא שזה
היה קשה מדי.
לאחר כמה דקות אני מהסה אותו ושואל אותו אם הוא סיים את דבריו
ואני יכול לדבר.
בסופו של דבר, אני מצליח להציג בפני אבי את הדברים:
"תקשיב, אבי. אתה מתקשר אלי כל הזמן, מקטר לחינם, מתלונן על
דברים שלא היו ולא נבראו, וטוען שאנחנו טועים כל הזמן, ועוד לא
הראית לי טעות אחת! המצב הזה לא ימשך! והאיומים שלך שתפסיק
לעבוד איתנו לא רלוונטיים, כי אני שוקל כרגע אם להאריך את
החוזה עם החברה שלך. אם תמשיך ככה, יש לנו עוד חצי שנה ואז זה
נגמר בינינו. אז מעכשיו, אני לא מדבר איתך יותר. את כל
הבירורים והשאלות שיש לך, אתה שולח לי בפקס. וכדאי שטענותיך
תהיינה מנומקות להפליא, אחרת אני לא אתייחס אליהן. אני באמת
מקווה שהבהרתי את עצמי".
שוב שתיקה בצד השני. הפעם שתיקה של חוסר אונים.
"בדיוק, אבי. ככה השיחות שלנו צריכות להתנהל. אני רואה שאתה
מבין את העקרון. אז אנחנו נסיים כרגע, ואני מצפה ממך בקרוב
לפקס, שיהיה מנוסח לתפארת מדינת ישראל. אגב, שיהיה לך שבוע טוב
ומוצלח!"
ואני טורק את השפופרת.

אני נוסע על הכביש המהיר. אני פותח קצת את החלון, להרגיש קצת
את הרוח בשיער. בעוד אני נוסע אני חושב על החיים שלי. האם הם
כאלה בינוניים? והאם זה רע או טוב להיות בינוני? למה בעצם אני
מגדיר את החיים שלי בצורה כזו? יש לי בחורה שאני אוהב, עבודה
סבירה, אין לי חובות לאף אחד ( עכשיו ניתן לומר זאת בהקלה
מסוימת). ובכל זאת, לפעמים אני מרגיש מין ריקנות כזו בתוכי.
אנשים שיש להם הרבה פחות ממה שיש לי נראים לי לעתים יותר
מאושרים ושוקקי חיים ממני. אולי הכול בעצם פונקציה של הגישה
שלך לחיים?  ואולי בכלל אותם אנשים כלל לא מאושרים, והם רק
עושים הצגה כלפי חוץ? אני מנסה לחשוב על השאלות האלו במשך כמה
דקות, אבל במקום לענות עליהן אני מקלל את האידיוט לפני שנוסע
בנתיב השמאלי במהירות 50 קמ"ש.