עוד לא וכבר,
לקחת את ליבם בזריחתו,
הותרת תקוות ללא אור,
הדמת את נשימתם,
ולא יפרחו עוד.

מעט אתמול והרבה מחר,
אור בוהק בעיניים עצומות,
עקרת אותם בשיא לבלובם,
ולי השארת רק גומה,
גומה שחדרה אל נשמתי.

השמש שלי כבר שקעה,
תקוותי נשברה ואני נקרעתי,
באוויר נותרו ריחות של חלום
של חיוך תמים,
ריחות הפרחים שהיו שלי,
איך נקטפו גיבורים?