זוהי הדרך כבר החלה, בין אם נרצה או לא
עם הבכי הראשון, נשרקה השריקה
מתחילים לטפס, אפילו שהפיסגה חבויה בין הרים.

לכל אחד השביל שלו, שביל בלתי נראה, לפעמים
אנחנו לא יודעים, וחושבים שדרכנו אבדה.

המרחק לקו הסיום גם הוא מוצפן באופק
אין צורך למהר,
הזמן הוא מושג יחסי.

כנגדם, אני בתחילת מסעי - אני חושבת.
מה האיץ בהם,
אולי נבחרו לתפקיד,
אולי נחים כעת מהדרך המעייפת שטיפסו
סביבם כחול - לבן אינסופי.

לא נפסיק לטפס, אין שום ברירה
מקווה שבקצב שלנו, עד לסוף המסע.